סיפורי מתחיל בשמו הנדוש אך הברור מאליו.
הנה אני! שם!
בחולצה הכחולה של מקום עבודתי וביתי השני לחופש הגדול,
כשהכתובית בגב החולצה מחייבת את האוכלוסייה המגוונת אך הדומה
של קניון הומה אדם להעיף מבט, לחייך חיוך שאומר, "אני לא צריך
להשפיל את עצמי למחייתי ואת תעשי כל מה שאני רוצה אפילו אם זה
לטפס על האוורסט", ולהסתכל באכזריות לכיוון השני. מהו ההדפס על
החולצה אתם שואלים?
הדבר הפשוט, המתחנן, הנזקק והמוכן לעשות הכל בשביל שתינתן לו
האפשרות להעביר את זמנו במכירה מוצלחת.
"שאל אותי". כן שאל אותי, אל תנסה להיות לבד ולהסתדר בחנות
הענקית הזאת כשאתה מנסה בכל כוחך לבחור צעצוע שיעניק אושר
לאנשים הקטנים. פשוט שאל אותי. אני יודעת, לעזאזל אני יודעת
ומשלמים לי.
כן זאת אני,דניאלה, מוכרת בחנות צעצועים וליצנית, מחלקת
"פלאיירים" וסוכריות בחצי משרה.
אותם "פלאיירים" שאמורים לפרסם את מקום עבודתי, שהוא חנות
הצעצועים המוצלחת והאלוהית ביותר שקמה על אדמת הקודש היבשה
הזאת, ולכפות על אזרחי הקבע שבקניון את כישורי המכירות שלי.
האם זהו הייעוד שלי?
האם נכנעתי לתכתיבי המשטר הקפיטליסטי ומצאתי עבודה שמטרתה לתת
לי את הסיבה לקיומנו כחברה תרבותית- את משכורתי?
מסתבר שגם אני הלכתי לאיבוד במחלקת הביגוד.
"הסוכריה הזאת כשרה?", שואל אותי איש ירא שמיים וחרד מאלוהיו
כשאני, לבושה כליצן, מחלקת לבתו סוכריית טופי מתוקה וכנראה
בעייתית.
"אני חושבת שכן, אהממ אני לא בטוחה", אני מנסה לענות כשהשכל
מסרב לעבד את השאלה שהוצגה בפניי.
"חכי שניה אודליה חביבה, אבא בודק אם הסוכרייה טובה ורק אז
נאכל אותה", הוא מסביר לבתו הקטנה שלא מבינה עדיין את משמעותן
של השאלות שאביה היקר לה מכל , ממטיר על הליצנית שמנסה לשמח
אנשים- "זה כשר? איזה שולחן זה? ערוך?"
אני מחכה בסבלנות כשהאיש בשחור וקצת לבן, מאמץ את עיניו
הקדושות וקורא את הכתוב בקטן על גב עטיפת הסוכרייה המתוקה שמתה
להיאכל.
"כן, כן זה כשר, אוקיי בסדר תודה לך!", הוא אומר לאחר עשר
דקות, "בבקשה! להתראות!", אמרתי אני, מחייכת ומתרחקת באיטיות
עם הסלסילה המלאה בסוכריות מתוקות וב"פלאיירים" חמוצים-
מרירים, כשבתו הקטנה רואה את דמותי הצבעונית נבלעת בין עכברושי
הקניון, המחזיקים בידם שקיות אופנתיות עם נוכחות לא מתאמצת של
"זארה". גם אני קונה שם, אבל עכשיו, עכברושים יקרים, אני מנסה
להרוויח את לחמי בשביל שקית כזאת.