לא נותרו עוד סופרים בעולם. לא נותרו עוד כותבים. לא מת
הזיכרון, לא נרצח השיגעון, לא תמה האהבה. הם פשוט כולם עברו,
לעולם שבו גרים, כל הדברים שנעלמו, מהעולם הזה.

המכתב האחרון / מאת הסופר האחרון

על השולחן היה רק כוס קפה. וכפית כמובן. אהה.. ושכחתי, היה גם
קנקנון כזה לחלב ומפיות. וגם היתה מאפרה, קופסת סיגריות, מצית.
קופסא קטנה חמודה מעץ שבסנים היו המון שקיות סוכר וסוכרזית
ומפתחות עם מובילייזר ומחזיק מפתחות של פוקימון.
שיט.. לא טוב... התחלתי לספר את זה משקר. אמרתי שהיה רק כוס
קפה. שקרן. אל תאמינו לאף מילה שאני מוציא על הדף, כלום. הכל
שקרים. לא היה בכלל שולחן ולא היה כיסא (אפילו שעוד לא התחלתי
לתאר אותו) והיא לא ישבה עליו ואני לא ישבתי מולה. ולא היה
רחוב ולא היו אנשים ומכוניות. לא היה ערב ואייל לא ישב שם
לידנו והקשיב איך אנחנו מדברים על כל מיני דברים שקשורים לאהבה
וכל השטויות האלה.
אהבה? לא היתה שם אהבה ולא היו מבטים. לא היה לה חזה מדהים
וקול מענג. ואני לא סיפרתי בדיחות. והיא לא צחקה. והשמיים לא
היו אדומים מהמנורות רחוב. ולא בקעה לה מוסיקת הרגיי בית הקפה
שלנו. ולא היו מלצרים חביבים וחייכנים. ואני לא שאלתי אותם
שאלות. והיא לא הזמינה עוגת גבינה בקצפת.
והעיר לא היתה, והעיר לא תהייה.
ואני עצמי.. כלל לא קיים. זה הכל שקר וכזב. ואין אף אחד שיכתוב
את הסיפור שלנו. ואת אותו ערב בבית הקפה. לא יכתוב אותו אף
אחד, או אפילו לא אף אחת. וזה רק בגלל שזה לא באמת היה. ואולי
גם לא באמת אהבנו. ואולי, רק אולי, אני סתם לא מבין איך אני
מסוגל להמשיך לחיות ככה. בלי קשר לשום דבר.

והיא לא תתקשר מחר. ואנחנו לא שכבנו. ומחר לא יהיה אפילו בוקר
רגיל. פשוט לא יהיה מחר. השמש לא תזרח, והכוכבים לא יחזרו
אחריה.

אז אם כל זה לא היה. מה כן אפשר להגיד?
אפשר להגיד? שכל מה שקיים. זה רק השקר, הדף והנייר.

ואפילו את זה.. כבר אין.