קשקשתי במחברת ואחר כך הצטערתי.
אז מחקתי בטיפקס ואז גם הצטערתי.
נגמר לי הטיפקס.
נגמר לי הטיפקס ויש עוד מלא קשקושים למחוק
עוד מלא כיעור לכסות.
ואז חשבתי שאולי אני לא מצטערת,
אולי אני פשוט לא נזהרת,
ומקשקשת ללא הבחנה.
ואולי אני כן מצטערת על חוסר הזהירות שלי,
אוף- הקשקושים והמחיקות זה אני,
ואין לי על מה להצטער.
ואז הדף היה מכוער מידי בשביל התחלה,
אז קרעתי אותו והצטערתי
כי אולי הייתי צריכה לזרוק אותו מהתחלה
ואז לא היה- נגמר לי הטיפקס.
כל הקשקושים האלה והמחיקות
גורמים לי אושר,
כי לא כיסיתי את כל הכיעור
כי יש לי עוד זמן לחיות ולכסות אותו
למחוק,
והפואנטה היא שעכשיו
יש לי למה לחכות.