כבר הרבה זמן לא דיברתי אל עצמי. כאילו התרחקנו, אני ואני.
לא בטוחה שהתגעגעתי לזה כל כך. היה לי הרבה יותר נוח לחשוב על
כל הדברים שם, כל הדברים חוץ ממני.
ועכשיו שוב אנחנו ביחד, יושבות פנים מול פנים, ידינו שלובות,
ומשוחחות. שעות אנחנו משוחחות.
ודמעות זולגות מעיננו בעוד אנחנו שואלות ומשיבות. ואז אני רואה
את העצמות בלסת שלי בולטות בכעס.
די לבכות אני אומרת, די. בכיינית. ואז אני מפסיקה. ולא מתחילה
שוב.
אכזבה. אני מרגישה הרבה אכזבה, אכזבות. כאילו זה בכוונה. אני
עולה וממריאה, מגיעה לגבהים ושיאים חדשים, ואז כנפי נמסות בחום
השמש, ואני נופלת למטה שוב, ושוב, ושוב. אין לי כוח לבנות אותן
מחדש, אין לי, באמת.
ופתאום החיים לא כל כך פשוטים, ואני מזדקנת. כבר לא ילדה.
רוצה לחזור לשם, לספונטניות שלי, לקלילות. לא התכוונתי להתבגר,
באמת שלא.
ואולי לא התבגרתי לחלוטין, אלא רק חלקית. אני לא יודעת מה גרוע
יותר. אינקומפליט.
לא בטוחה שאני רוצה שתקראו את כל הצער הזה, שאני לא יודעת אם
הוא במקום. לא יודעת אם כדאי להטריח את העולם.
חזקה, בטח שחזקה, אתם חושבים, חלקכם. יכולה להתמודד עם זה.
אבל אני חלשה. ואני צריכה שמישהו יחזיק לי את היד. דווקא
עכשיו. שאני בדרך לשם, לעצמאות שלי, ללבד שלי.
ועכשיו נשארה לי רק מיכלי, מיכלי שלי שאני אוהבת יותר מהכל.
הכל הכל. והיא כל כך רחוקה ממני עכשיו. אחרי שנים של אהבה
מיכלי, את דוהה לך. הולכת אל חיים אחרים. ואת תזרחי כל כך חזק,
אני יודעת. ואני פוחדת שאני לא אהיה שם ברקע, מסתכלת עליך בעין
מעריצה, בחיוך מאוהב.
תיקחי אותי לצימר בצפון. תאהבי אותי. תצחקי איתי ונעשה לנו לוח
זמנים.
ואולי נאבד בדרך ונסתכל זו על זו בבלבול, ואז נצחק, ונגיד
שידענו שזה יקרה. ואת תפחדי ואני אכעס עליך שאת מפגרת. כמו
הימים הטובים, שהיינו ביחד.
כמה חסרים לי הדכאונות של פעם. הדכאונות חסרי הפשר, הצעירים.
כל כך פעוטים הם היו, שכבר לא היה לי אכפת. והחיים היו מן
שיגרה בהילוך איטי, של מוזיקה שינה ואינטרנט.
ועכשיו זה מוזר. עכשיו זה כואב. פחות עצוב מכואב.
אני לא יודעת איך להתמודד עם הכאב..הבוגר הזה... לא יודעת.
ואני מנסה.
אני עוברת מיום ליום, פוגשת אנשים חדשים, מחייכת, מפלרטטת. חיה
לי.
ובנתיים, בנתיים אני מחכה פה באמצע. בשטח ההפקר. בו הכל יכול
לקרות. והכל יקרה |