נקרא לה בשם בדוי הילה.  הילה ואני הינו מה שנקרא "החברות הכי
טובות".  עד שהיכרתי את הילה, בחופש הגדול שבין כיתה יוד-
לכיתה י"א, לא האמנתי שאני זקוקה "לחברה הכי טובה".  אני טיפוס
חברותי, וברוך השם, לא חסרים לי חברים וחברות.  מכירים את
ההרגשה כשאתם רואים מישהו זר ואתם חושבים "אני רוצה להכיר
אותו/ה", סתם כי הוא נראה בן אדם כלי כזה... כך זה היה איתה,
אמרתי לעצמי היא פשוט נראית בן אדם מה זה טוב שאני חייבת
להכיר, דרך אגב רוב החברים שלי הם אנשים כאלה, והשאר פשוט
נקשרו אלי... ובכל אופן איכשהו נעשנו בקשר, ואז... הטעות הכי
כואבת בחיי, אני הצטרפתי לחברה' שלה... עכשיו יש לחברה' שלה
איזה קטע מוזר... עד היום אני לא מבינה אותו, ויותר מכך אני לא
מבינה איך אני נגררתי לתוכו... קודם כל, משום מה כולם הכריזו
על הילה ועלי כאל "החברות הכי טובות" -ואנחנו, לא תיקנו למרות
שלאף אחת מאיתנו לא היה נוח ההגדרה הזו... בכלל עד לאותם הימים
אני דגלתי בזה שאין צורך בחבר אחד טוב- לי הספיקו מעט החברים
הטובים מאוד שלי שבמילא סיפרתי להם הכל... כמעט הכל...
הפעם הראשונה שהילה ואני ממש דיברנו היה בחוף הים, כאשר אני
ביליתי עם חברים שלי והיא קפצה להגיד שלום, היא הלכה איתי
לקנות שתיה ואז התישבנו על החול ודברנו ודברנו... אני לא זוכרת
כמה שעות במדויק דיברנו אבל אני זוכרת שחשבתי שהינו שמה אולי
10 דקות.... נפתחתי אליה כמו שבחיים לא ניפתחתי אל אף בן אדם
אחר- כנראה שבאמת קל יותר להפתח לבן אדם זר...והיא, היא גם
דיברה ודיברה... מאז הפכנו להיות חברות יותר קרובות.  וזמן קצר
לאחר מכן, לשתינו ההגדרה של "החברות הכי טובות" כבר ישבה טוב
על הלב ובלשון...  זו הייתה בפעם הראשונה שהיה לי קשר כזה עם
בן אדם... זה היה כמו אופוריה בשבילי, סיפרתי לה דברים שלא
תיארתי לעצמי שאני אספר לנפש חייה- את הסודות הכמוסים ביותר
שלי... והיא קיבלה אותי בהבנה ובחיבוק, אף פעם לא הביעה ביקורת
במטרה לפגוע, תמיד במטרה לעזור.
חשוב לציין שחברה של הילה הזהירה אותי שמפני הילה, משום שהילה
היא הטיפוס שמאוד קל להתאהב באישיות שלו ולהקשר אליו, אבל הילה
מצידה- עושה רק מה שטוב בשבילה, היא אף פעם לא בוחרת את הדרך
הקשה אלא אם אין ברירה...
אז אני לא הקשבתי לאזהרה והתאהבתי בהילה , לא במובן המיני אלא
במובן של התאהבתי בבן אדם שראיתי מתחת לשכבות העבות של כאב
שהיו לה... ונתתי לה את כולי. כשלמדתי להכיר את הילה, זאת
אומרת ממש להכיר אותה, למדתי להכיר ולזהות את הרגשות האמיתיות
שלה. הילה היא טיפוס שמדחיק את הכל, עד שיום אחד הוא יוצא ללא
התראה מוקדמת. והיום הזה תמיד מלא בכאב וסבל.  כשאני ראיתי את
העתיד לקרות, ואת ההתפרצות עצמה כמה וכמה פעמים, החלטתי שלא
משנה עד כמה "לא נעים לי" אני חייבת את זה לה כדי שאני אעזור
לה לעזור לעצמה... אבל הילה, כמו שאמרתי, לא בוחרת את הדרך
הקשה, ומה קל יותר מאשר להדחיק?! אז היו לנו כמה שיחות בעניין,
כשאת רוב השיחה אני ניהלתי והילה, הילה רק בכתה.  כשהייתי רואה
אותה בוכה הרגשתי את ליבי נחצה לחצי, אבל ידעתי שאני חייבת
להמשיך וללחוץ- הכל כדי לעזור לה- הייתי נותנת הכל בכדי שלא
תבכה עוד.  לפעמים הילה הייתה משתתפת בשיחה אבל מעט מאוד.  פעם
אחת, "תפסתי" את הילה באמצע משבר שכזה, ואז היא התחילה את
השיחה- כמו כל "בת טיפשעשרה" היא הייתה רבה הרבה עם אמא שלה,
אמא שלה היא מאוד פדנטית, קשוחה -בעיקר עם הילה, עם שאר האחים
היא הייתה פחות קשוחה- ואולי מפני שהם עמדו מולה...?
בכל אופן, הריבים והדיקטטורה של אמא של הילה, מאוד השפיעו על
הילה והילה שרגילה להדחיק ולהדחיק הייתה שותקת.  פעמים רבות
ראיתי את זה בעיניים, זו הבעה של אומללות.  הרגשה כל כך כואבת
לראות על פניו של אדם אהוב.
הילה ואני עברנו הרבה מאוד במשך השנה שהינו "החברות הכי
טובות", עברנו הרבה משברים שלה, משברים שלי, אפילו טסנו יחד
למסע קשה וכאוב בארץ זרה...
נראה שלפעמים כל הרצון הטוב שבעולם לא יכול לעזור להילה, כי
היא לא הייתה מוכנה לעצמה.  באחת השיחות האחרונות שלנו, כשהכבר
הרגשנו שהתרחקנו, הילה אמרה כשדמעות זולגות מעיניה "אני לא
ראויה לחברה כמוך", עצם המחשבה עצמה גורמת לכאב חד בחזה.  אני
לא זוכרת מה אמרתי לה במדויק. אבל אני זוכרת שאמרתי לה שיש לי
את היכולת לעזור לה- אם רק תיתן.  הילה לא נתנה לי לעזור לה.
הילה אוהבת לחיות בעולם שהיא בונה לעצמה.  

עד היום אני מתגאה בכך שאף אחד לא מכיר את הילה כמוני.
לא משנה כמה זמן לא נתראה, עיניה הן כמו ספר פתוח בשבילי.