יום שלישי. שלי פה, אין שינוי מאתמול, ההורים שלי באו לבקר לא
שינה כלום. אין לי כוח לכתוב על זה.
המחשבות שלי על התאבדות התחזקו אני רועד אני חושב על זה כנראה
התפתחה לי חזקה, יכול להיות שאני עכשיו בטוח בזה לגמרי ואני
יודע שזה יקרה, המחשבה על זה שאני לא ארגיש יותר, לא אראה, לא
אשמע, לא אחשוב, זה מפחיד ומרתיע אבל מצד שני זה משחרר אותי
לחשוב את זה, לדעת את זה. מעניין כמה זה יכאב להחנק למוות,
שמעתי שמתעוררים קודם, זה לא טוב בכלל, אני מקווה שלא ייעצרו
אותי באמצע. אני לא מבין תכתב שלי בכלל אני לא מכיר תעצמי אני
כל כך רוצה ואני לא מסוגל לכתוב, עוד פעם הגעתי לרמה נפשית
נמוכה מאוד, אף פעם לא הייתי גרוע כל כך, אני רועד.
אני מתגעגע לימי המרטינס פילס שלי, לבירה, לדבק, לינון,
להופעות, להרגשה, מי שהייתי אהבתי את מה שהיה לי, אני מתגעגע
לסמטת תיזרים (?) ול"ילד מה יש בשקית". אלוהים כמה שאני רוצה
פחית של איזה בירה בלגית, שקית דבק ותעוגיות שוקולד הטעימות
האלה שאני וגוז קנינו לפני שנה לפני "החזרה" שלנו. ואי אני
מתגעגע לתחושה של אותו הזמן, אני מתגעגע לזה שאני וינון היינו
הולכים לשתות אבל זה לא קשור למחלקה זה בכלל כבר לא קורה ממזמן
לפני הדיכאון. איך שאני רוצה לשכב על הדשא ככה ביום שבת וחם
בצהרים עם פחית של מרטינס ולהיות עם מישהו לא יודע עם מי ופשוט
לבכות בלי ההרגשה הזאת שתעצור אותי אלא פשוט להנות מהרגע. שזה
יהיה מהרגעים שאני אסתכל אחורה ואתגעגע אליהם, אני רוצה ללכת
להופעות אבל אני יודע כשאני אלך אני לא אהנה.