אתה מרגיש גדול מול כל הרחוב הריק הזה בשעות הקטנות שחותמות את
הלילה, הגשם שירד השאיר סימנים בודדים על הכביש והנה אפילו
הכביש הזה חוזר לעצמו במהירות אחרי כל סופה. אצלי זה קצת יותר
מסובך, אני עדיין שומע את הבס שדפק סוף, סוף כמו שצריך, ואת
הסולו האחרון. סיימנו להופיע והיא רצתה לעלות לגג האולם ולרקוד
לצלילי הדי-ג'יי, שרי ביקשה במיוחד את השיר של לו ריד "איזה
יום נפלא". אחרי השיר הזה אני התיישבתי על הסולם שיורד לקומה
השלישית והיא המשיכה לרקוד כמו השפן של אנג'ייזר בלי הפסקה,
בטירוף שלא התאים לה, אחרי חצי שעה של ריקודים לי כבר כאבו
העיניים מלעקוב אחרי המטורפת הזו והיא התחילה לצעוק "יניר אני
רוצה לנוח תעצור אותי, נמאס לי! תעצור אותי" חשבתי שהיא צוחקת
עלי אבל היה בה משהו מוזר כאילו שהרוח משחקת בה כרצונה, היא
כבר ממש קרובה למעקה הנמוך והלא יעיל של הבניין הגבוהה הזה.
צעקתי לה שזה לא בריא ליפול מקומה שמינית, היה נראה כאילו שהיא
מתעלמת ממני לחלוטין. התחלתי לרוץ אליה לתפוס אותה אבל הדבר
היחיד שנותר לי ביד זה הגומי בצבע בורדו שתפס את השער שלה, היא
צנחה למטה בשקט מופתי כמו עלה יבש שנשר מצמרת העץ, פתאום לא
שמעתי דבר הכל היה שקט כאילו שהזמן נעצר או שמישהו קטע את
פס-הקול של הסרט, ליוויתי אותה במבט חסר ישע עד המדרכה. לא
יכולתי לזוז קפאתי על המעקה עם מבט כלפי מטה מביט בגופה הרך
דבוק לקרקע, אחד השוטרים הבחין בי בזמן שהוא ספר את הקומות
וחישב את הגובה. ישבתי ליד שרי כל הדרך לאבו-כביר, לא בכיתי
הייתי עדיין קפוא וסגור בעצמי, המוח מנסה להבין, לפענח מה
לעזאזל קרה שם. רק בהלוויה העיניים נפתחו ובאמצע ההספד של
אחותה התחלתי להרטיב את האזור בדמעות גדולות, חברה שלה אמרה לי
בשקט לחכות לה בסוף ההלוויה ליד השער. השמיים אפורים שחורים
ואפשר ממש להריח את הגשם מתקרב לכאן , מבית הקברות של בת-ים עד
לדירה שלי זה שעה וחצי בהליכה, ידעתי שאני לא הולך להצטרף לאף
רכב רציתי לנקות קצת את הראש עד כמה שאפשר ולא איכפת לי שלג או
חמסין. בצעדים קטנים והססנים אני הולך ומרחוק אני כבר יכול
לראות את בית הקברות מתרוקן מאנשים והנה הרכב של ההורים שלה
מוזר שהם היחידים שמאמינים לי שלא אני גרמתי למוות שלה, למשטרה
לקח קצת זמן להשתכנע. עם חליפת הופעות בזמן שהידיים מוחבאות
בתוך השרוול אני צועד בתוך הגשם, הפעם אני לא מנסה לברוח או
להתחבא ממנו כבר לא איכפת לי מכלום, הטיפות עוברות עלי בעדינות
כאילו שהגשם מנסה ללטף ברכות על הפצעים שלי. שלא תבינו אותי לא
נכון, כבר חוויתי מוות בבי"ס ובצבא, בלבנון אבל שם הייתה מטרה
היה את מי להאשים, היו דרכים להתמודד עם זה, מאז ששרי התאבדה
או מה שזה לא היה המוח לא מפסיק לעבד ולשחזר פעם אחר פעם את מה
שהיה וכאילו שמשהו חסר זה אף פעם לא מושלם. אני מנסה לנקות את
הראש אבל הראש כבר נקי והדבר היחיד שלא יצא זאתי שרי, ואני
שומע אותה צורחת, רק עכשיו אני יכול לשמוע אותה צורחת כי באותם
רגעים היה שקט, דממה והבתים יהיו לי לעדים. היא צועקת " יניר
בו, תגיע אחריי" אני מתעורר במיטה מזיע ואני רץ ישר לחלון
לבדוק אם היא למטה ואין איש ולא נפש חיה, הגשם סגר את כולם
בפנים לאף אחד אין כוח לצאת ולנסות להילחם בגשם החזק שפוקד
אותנו בשבוע האחרון כאן. לא עניין אותי שום דבר נשבעתי שאני
אמצא את התשובה לשאלות שלי הפעם אני לא מוותר גם עם אני אאלץ
להקדיש לזה את כל חיי, התלבשתי במהירות והתחלתי לנסוע לכיוון
בית הקברות. הכביש היה חלק והגשם היה יותר חזק מהמגבים של
החלון הקדמי, סובארו סטיישן שהתניע הפעם ללא שום בעיות אבל
האחיזה שלו על הכביש בערך כמו האחיזה שלי בשרי כשהיא צנחה
למטה, הרוח מסיטה את הרכב ימינה ואני מושך חזרה שמאלה אלוהים
ממש משחק איתי במשיכת חבל על הכביש. אני מגביר את הרדיו בכדי
להתעלם מהקול של שרי שמהדהד בראשי, כמובן שהרבה זה לא עוזר.
מרחוק אני יכול להישבע שאני רואה דמות של בן-אדם עומד על שפת
הכביש לפחות כך זה נראה מכאן, הבעיה שעם הגשם הזה אי-אפשר לדעת
ממרחק כזה מה זה באמת. אני מתקרב במהירות וזאת אישה היא עומדת
שם באמצע שומקום ומלווה את הרכב שלי במבט שאני חולף על פניה,
סילון של מים שטף אותה יכלתי לראות את זה במראה היא לא התעצבנה
ולא קיללה פשוט המשיכה לבהות ברכב שלי כאילו שלא קרה כלום.
הרכב כמעט שהתהפך אחרי שבלמתי בלי התחשבות בתנאי הכביש ומזג
האוויר, משהו אמר לי שאני חייב לחזור לאסוף אותה. מוזר כי
המצפון שלי לא עובד בדרך כלל שעות נוספות אבל בכל זאת הסתובבתי
וחזרתי על עקבותיי, היא חיכתה שם כמו ילדה טובה שמחכה לאמא
שתאסוף אותה מהגן. עצרתי לידה ופתחתי לה את הדלת היא נכנסה
ושמה חגורה, נתתי לה מגבת לייבש את השיער מהמים שחלקם הגיעו
בזכותי. פרט לרדיו אף אחד ממנו לא פצה פה, עד שפתאום היא שאלה
אותי "אתה נוסע לבית הקברות?" אני כמעט שנכנסתי בגדר שמפרידה
בין הנתיבים, הייתי חייב לעצור לכמה דקות להירגע. התחלתי
להסתובב על הכביש בטירוף עם הידיים על הראש, פשוט השבוע האחרון
דפק לי את השכל בצורה לא רגילה, לא האמנתי שהחיים יכולים תוך
כמה שניות לשנות כיוון בלי שום התרעה מוקדמת ועוד לכיוונים לא
צפויים ולא הגיוניים, הסיוטים שהיו לי כשהייתי קטן נראים לעומת
זה כקומדיה בשחור לבן. אותה גופת אישה שישבה לי ברכב לא סובבה
את הראש אפילו לרגע כאילו שהיא יודעת מראש את כל מה שאני עושה
או אעשה והיא לא צריכה להביט לכיווני בכדי לראות. חזרתי לרכב
וביקשתי ממנה לנהוג והיא הסכימה בשני תנאים שאני אשים חגורת
בטיחות ואני לא אעיר לה על הנהיגה שלה. הסכמתי ובתוכי הייתי
מלא זלזול לבקשתה המטופשת. בחיים לא פחדתי כל-כך  אני מרגיש
שהגוף שלי הפך מקשה אחת שדבוקה לכיסא, הסובארו סטיישן הדפוקה
שלי פתאום דוהרת במהירות לא ברורה אחרי שהמחוג כבר "סגר" סקאלה
וחצי ובחישוב מהיר המכונית נמצאת כרגע במהירות פרועה עד מטורפת
לחלוטין. היא נוהגת כמו אחת בלי אלוהים ולוקחת סיבובים על
מתאיים קמ"ש! פשוט אין לי מילים, היא מנסה לשבור שיאים ונראה
שאת שיא השפיות היא שברה מזמן, במהירות הזו אתה פשוט מפסיק
לחשוב, הגוף נמצא במרוץ אדרנלין ואפשר להרגיש את הדם זורם בכלי
הדם שלך רץ בכל הגוף, העיניים שלך מתעייפות מהר הן לא רגילות
לתפוס כל-כך הרבה גירויים בכל-כך מעט זמן. פתאום קלטתי מדבקה
ישנה ששרי הביאה מהיחידה בה היא שירתה, היא הדביקה אותה על
המאפרה ועליה היה רשום את תפילת הדרך בכתב קטן וברור. שלוש
שנים המדבקה הזו כאן ושרי תמיד דאגה להזכיר לי שטוב שזה כאן
אולי יום אחד אני אשתמש בזה והנה גם בזה היא צדקה, התחלתי
למלמל לעצמי את התפילה בשקט "מה אתה מגמגם שם, איכפת לך לקרוא
יותר בקול?" "זאת תפילת הדרך" עניתי לה "משהו של הדתיים, את
בטח לא מכירה". אחרי שעה של נסיעה התחלתי לתהות לאן לעזאזל
אנחנו נוסעים, "תגידי לאן את לוקחת אותי?" לקבר של שרי היא
ענתה לי, "את יודעת זה אולי ארבעים וחמש דקות נסיעה עם פקקים
עד לבת-ים ועוד עשר דקות לבית קברות ואנחנו נוסעים כבר שעה
וחצי", "יניר" היא אמרה  זה קצת יותר מסובך ממה שאתה חושב,
מאיפה היא יודעת את השם שלי? מה קורה פה, התחלתי לדפוק את הראש
שלי בחלון בכדי לוודא שאני לא חולם והכל כאן אמיתי, אני איך
שהוא מנסה להתעורר מהסיוט הזה אבל היא פתאום שולחת יד ותופסת
את הראש שלי בחוזקה וביקשה שאני אשב בשקט. "מה לעזאזל את רוצה
מהחיים שלי, צאי לי מהוריד" צעקתי עליה, אני אפילו לא יודע איך
קוראים לך. זה בגלל שלא שאלת אותי אף פעם, שמי קורין ויותר מזה
אני כרגע לא יכולה לספר לך כשנגיע אתה תבין הכל, אתה יכול
לנסות לישון קצת ואני אעיר אותך כשנגיע אני מבטיחה לך. ניסתי
להדליק את הרדיו וכצפוי עם המזל הנחס שלי גם הוא החליט לשבות
היום או שאולי בשעות כאלו אפילו רשת גימל לא משדרים. אני עומד
שוב על אותו הגג מוקף בנשים ללא פנים שצועקות עלי "רוצח, אתה
עוד תשלם על זה" אני מנסה לברוח והם מקיפות אותי המבט שלהם
חודר ומאיים ואיך לעזאזל אני בורח מהם עכשיו. אני נדחק לפינה,
כן זו המרוחקת מהסולם בדיוק מעל הפח שנמצא בתחתית הרחוב בדיוק
באותו המקום בו שרי מעדה ונפלה מטה, צעקתי עליהן להתרחק והן
לגמרי מתעלמות מהצעקות שלי. אני כבר עם חצי גוף באוויר והנה
היא למטה עומד כאילו שהיא מחכה לי, שרי עומדת למטה שלמה כמו
פאזל שהרכיבו במדויק, והיא צועקת ולא משהו מוגדר ופתאום אני
צועק איתה... אני מתעורר בצעקה למזלי חגורת הבטיחות החזיקה
אותי על הכיסא כולי מזיע ורועד "מה אתה קופץ?" קורין אין לך
מושג... יש לי יותר ממה שאתה חושב, קטעה אותי קורין. אני מקווה
שלא תביני אותי לא נכון אבל די נמאס לי מכל הקטע הזה, אנחנו
כבר נוסעים במשך כמה שעות לכיוון שומקום, אני לא יודע עלייך
כלום, את נוהגת ברכב שלי כמו מטורפת ועוד שכל זה קורה כי אספתי
איזו ילדת רחוב בטעות וטעות שמסתבר שאני הולך לשלם עליה יותר
ממה שאני מוכן, תהרגי אותי אבל מה לעזאזל את רוצה מהחיים שלי,
מי את בכלל. תירגע יניר זה, לא יעזור לך לצעוק, היא העבירה יד
על ראשי והמשיכה לרדת מטה עד לירך שלי. יופי עכשיו החרמנית הזו
גם מנסה לאנוס אותי חשבתי, "דיר-באלק" אם את לא מחזירה אותי
אני כאן בלי ארנק ולא נראה לי שיש כאן באזור תחנת אוטובוס,
קורין חייכה והבטיחה שהכל יהיה בסדר, ועכשיו אני עוד יותר
דואג. "תגידי זה מעין הרגל אצלך למצוא אנשים ולנסוע איתם
לשומקום?" שלא תביני אותי לא נכון כבר ראיתי בחיי אנשים שרוטים
ומוזרים אבל מקרה כמו שלך זאת הפעם הראשונה שאני נתקל בכזה
דבר, זה גם לא כל-כך היה חסר לי. מה עובר עלייך לכל הרוחות? מה
אנחנו או יותר נכון מה את לעזאזל עושה? התחלתי להתפרע על המושב
הקדמי, "אתה יודע מה? אתה נורא חמוד" היא לחשה ושוב העבירה את
ידה על פני, "חמוד?" צעקתי, זה מה שיש לך להגיד אחרי עשרים אלף
שעות נסיעה ביחד, חמוד, הא? כן בטח! אני הכלב שלך שמלווה אותך
בנסיעה לחבר שלך. כן, כן סתם הבאת אותי כדי שיהיה לך את מי
ללטף, חמוד בטח! התחלתי לריב איתה על הבלמים תוך כדי נסיעה,
אבל היא חזקה יותר ממה שציפיתי, אולי תהרגי אותי וזהו, מה
לעזאזל את כל-כך נהנת מכל העסק הזה. פתאום היא עשתה סיבוב חד
ובלמה את הרכב מול השער של בית-הקברות, מה שהיה מוזר זה
שהקילומטרז' הראה שנסענו רק עשרה קילומטרים ולי הנסיעה הייתה
כמו נצח. יניר אני לא יכולה לספר לך יותר מדי אבל שרי שלחה
אותי אליך, באתי לקחת אותך אליה, את מתכוונת לקבר שלה? אני
מתכוונת למה שאמרתי אתה יכול להבין את זה איך שאתה רוצה. טוב
את הדרך אני מכיר בעל-פה עד לקבר שלה מכאן את משוחררת ותאמיני
לי שאני אגיע עד לשם גם בלי עזרתך. משום מה אתה שומע רק מה
שאתה רוצה לשמוע אבל אני לא הולכת להתווכח איתך, קורין תביני
את די משגעת לי את השכל, אולי תסבירי לי מה את רוצה מהחיים
שלי? אנחנו ממש לא משדרים על אותו הגל ואם את לא תעברי בזמן
הקרוב לגל שלי או לגל השקט אני אדאג שתוכלי להישאר כאן לעוד
כמה אלפי שנים טובות. "אני רוצה את החיים שלך" היא לחשה לי,
טוב נודניק בו כבר לקבר שלה שם אני אסביר לך הכל.
אני מרגיש שהגוף שלי כבר לא עומד בכל הלחץ הזה היא ממש בלבלה
לי את השכל וכל המערכות מתחילות להחסיר פעימה מעין חולשה כזאת
שלא הרגשתי הרבה זמן בעצם מאז הפציעה שלי בלבנון, ראיתי את
החבר הכי טוב שלי עולה על מטען, באותו רגע לא היה זמן להתאבל
היינו חייבים להשיב אש לכיוון מקור הירי, יומיים אחר-כך
התעוררתי בבית-החולים בצפת וכל מה שרציתי לדעת אם הלוויה של
יוני  כבר הייתה. בעצם יוני ושרי היו השניים היחידים שגדלו
איתי ממש באותה שכונה מגיל אפס ועכשיו השכונה ריקה ושדירת
העצים בוכייה על שניהם, העצים האלו שנטעו כשנולדנו צפו במסע
ההלוויה של יוני וכמה שנים אחר-כך גם בשל שרי. ידעתי שאם הגעתי
עד לכאן אז אני כבר אכנס פנימה ואלך אל הקבר של שרי, קורין
נראתה חוששת, משהו הפריע לה ואשפר לחשוב שהיא הולכת לבשר לי
שנשארו לי עוד כמה שעות לחיות. ניסיתי להציק לה אבל היא מהר
מאוד ביקשה שאני אסתום לפחות עד שנגיע לקבר, "אם לא איכפת לך
אני לא כאן מרצוני, מישהי סחבה אותי עד לכאן..." קורין חייכה
והמשיכה בשתיקתה המעצבנת. יש משהו נורא מקומם בשקט שלה, משהו
שחצני כמעט כמו של הבנות הסנוביות שהיו ברוב הקיבוצים
שהסתובבתי, כאלו שאפשר לחשוב שכל העולם רודף אחריהן. הגברתי את
צעדי בהתעלמות מוחלטת מהפוזות שהיא מנסה לעשות "מצאה לה על מי
לעשות פוזות" חשבתי לעצמי. הקבר היה מכוסה בזרים יבשים וסרטים
בשלל צבעים, פיניתי את הפרחים היבשים ברכות כמו שהייתי מזיז את
השערות מפניה היפות והבטתי בכתובת, עד עכשיו הצלחתי להתאפק
ופתאום זה הגיע בכי בלתי נשלט זרם מעיניי. קורין חיבקה אותי
חזק וסובבה את גופי אליה, אני רואה שיש לה משהו לבן ביד והנה
זה שוב, היא מחזיקה בשתי ידיה מעטפה לבנה בגודל בינוני, אין
עליה כתובת או שם סתם מעטפה ריקה. קורין הסתכלה לי בעיניים
במעין מבט מלא רחמים על בן אדם שאיבד את כל עולמו, "תגידי את
מסתירה ממני משהו?" שאלתי אותה, היא הנהנה בחיוב וביקשה שנלך
לשבת על הספסל. כמה דקות אחרי שנרגעתי היא תפסה אותי ביד וגררה
אותי אל הספסל. פתאום היא מושיטה לכיווני את המעטפה וביקשה
שאני אנסה להבין... לקחתי את המעטפה והתקדמתי לכיוון הקבר, אני
די מפחד להביט ולראות מה כתוב בפנים, רק אחרי כמה דקות פתחתי
את המכתב מעל הקבר. מאיפה לעזאזל היא הביאה את המעטפה הזו
והכתב כל-כך מוכר הסגנון מתאים, בדיוק כמו של שרי! "יניר יהיה
לך קשה להבין מאיפה כל זה התחיל אבל גם אם תנסה להתנהג כרגיל
ולהסתתר מעצמך אני רואה שקשה לך ושאתה חי ממחסה למחסה, אני
יושבת למעלה ונמצאת מסביבך כמו מכ"ם דרוך ונעול על המטרה, לא
מסיטה ממך את מבטי. תראה אני יודעת שתתגבר בסופו של דבר עלי גם
עם לא תקבל תשובות ברורות לכל מה שקרה בשבוע האחרון, לי אין
שום דרך לחזור ואני לא רוצה בשום פנים ואופן להפסיד אותך
ולראות אותך ממשיך קדימה בלעדי. זה אומנם חסר התחשבות מצידי
אבל חשוב לי להיות איתך כנה בדיוק כמו שתמיד ביקשת. תבין אין
לי שום כוונה להמשיך בלעדייך, יניר אתה הבטחת שלעולם לא ניפרד
ותראה עכשיו אנחנו לא יחד, אמרת שלא משנה יקרה תמיד נחזיק
ידיים ונעבור את הגשרים ביחד. קראתי שוב את כל המכתבים שלך ואת
השירים החדשים שחיברת אחרי לכתי וכל זה רק מקשה עלי להישאר כאן
לבדי, אני רוצה שתעזוב הכל ותבוא, תעלה לכאן אלי ונחזור להיות
ביחד אני יודעת שאני רק מקשה אליך עוד יותר אבל תהיה לך רק
הזדמנות אחת להחליט והיא תהיה בעוד שבעים ושתיים שעות בדיוק
ואז תוכל להוכיח לי את כל מה שתמיד אמרת ולקיים את ההבטחה ההכי
גדולה שלך, שהיא בעצם להישאר איתי תמיד. תראה אני נורא אבין
אותך אם לא תסכים בכל זאת זה לא קל לעזוב הכל ולהיפרד ככה
במודע מההורים, אחים, חברים ובעיקר מהמוזיקה. יניר אני אסלח לך
גם עם לא תעשה את כל זה בשבילי אבל אני נורא אשמח עם תבוא לכאן
להעביר איתי את הזמן ואז באמת יהיה לנו את כל הזמן שבעולם. שלך
אוהבת הכי בעולם ומחוצה לו קורין ". אוי ואבוי מה לעזאזל קורה
פה? אחרי שלוש פעמים שקראתי את המכתב אני עדיין לא בטוח שקראת
את מה שהיה כתוב שם בצורה נכונה. היא רוצה שאני אתחיל מחר
בבוקר לארוז הכל לתוך כלום ואפרד מכולם, נכון אני נורא אוהב
אותה, אבל עוד לא עברו שבועיים מאז המקרה ועכשיו היא מפילה עלי
את זה?! איך כל זה קורה דווקא לי, אין חלוקה הוגנת של צרות
בעולם הזה. הנוף נמרח על החלון כמו תפאורה נוזלת שעודנה
התייבשה, המחשבות רצות ללא הרף המוח כבר מתפוצץ מתסריטים
אפשריים של אלפי פרידות מידידים חברים והמשפחה, מה אני אמור
להגיד להם? שאני הולך למות, שתוך שבעים ושתיים שעות אני מתחפף
לכאן לתמיד? זה לא יכול להיות חייב להיות פתרון מספיק טוב.
ועוד שבעים וכמה שעות כשהזמן ייגמר מי יזכרני שנה ואפילו דקה
אחרי שכל זה ינצר בהיסטוריה הפרטית שלי? אני סחוט מדאגות ומאלף
ואחד מחשבות שרצות והנה הבית שנראה פתאום כה מחכה כאילו בפעם
האחרונה מה שבאמת עוד עלול להיות. אני נכנס וזורק את הכל על
הכיסא במטבח ומכוון את צעדיי לכיוון הנכון, למיטה המקום הבטוח
ביותר עלי אדמות. אך פתאום משהו מזכיר לי שלישון אין לי כל-כך
זמן צריך להתחיל לארגן את הכל, ומה לוקחים למקום שבחיים לא
הייתה ואלו שהיו שם נמצאים שם עד היום, והנה הכלב מביט בי
כאילו שהכל הולך להתמוטט תחת שתי רגליי. ואולי זה מה שיקרה,
ואם זה בכלל חלום ונרדמתי בזמן הנסיעה או סתם על הקבר ואיפה
קורין כשחושבים על זה, לא זכור לי שראיתי אותה אחרי שלקחתי
ממנה את המעטפה. רצתי אל הז'קט בכדי לבדוק עם חלמתי אני עובר
על הכיסים, מכניס את היד בעדינות ובפחד מלגלות שלא חלמתי, והנה
בכיס הכי קטן אני מרגיש אותו מכתב, דף קטן מקופל. אני מוציא את
המכתב בעדינות ופותח וקורא בפעם האלף את הכתב הברור יותר מתמיד
של שרי, נראה לי שהכלב שלי מבין יותר טוב ממני מה לעזאזל קורה
כאן והוא מתקרב ומלקק את שתי רגליי, טוב שיש מישהו שכבר מעכשיו
מלקק לי את הפצעים חשבתי לעצמי. התיישבתי מול השולחן במטבח כדי
להתחיל לכתוב מכתבי פרידה לכמה אנשים באמת קרובים, ומה לעזאזל
כותבים לאנשים שהכי אהבתי ואיך לבשר להם שמעוד יומיים זה כבר
לא יהיה אותו הדבר, בעצם הכל ימשיך כרגיל רק אני אהיה במקום
אחר רחוק מכאן. פתאום התעוררתי מהאור שהגיע מחלון המטבח, שיט!
נרדמתי על השולחן בלי להספיק שום דבר, הסתכלתי בשעון וראיתי
שהשעה יותר לא כתובה אלא שעון שמראה שישים ושלוש שעות והוא
הולך לאחור... לא מספיק כל השטויות וגם זה עכשיו, כשחושבים על
זה יותר לעומק זה באמת כבר לא משנה מה השעה עכשיו, מה שמשנה
כרגע זה כמה שעות נשאר לי וכמה דברים אני צריך להספיק. התחלתי
לרשום על דף חברים שאני חייב להספיק לבקר ודברים שאני חייב
להספיק לעשות בטרם יעברו עוד שתי שקיעות, הורים, אחים, הלהקה,
ואוי יש עוד אלף ואחד דברים שצריך להספיק לפני השקיעה הנצחית.
ההתלבטות המרגיזה הזו של למי ללכת קודם ומה לעזאזל אני אמור
להגיד להם מוציאה אותי מדעתי, אני חייב למצוא תירוץ אולי אני
אקנה כרטיס הלוך בלי חזור לאיפה שהוא על המפה. כל זה מזכיר לי
את המשחק שאני ויוני היינו משחקים בלזרוק חצים על מפת העולם
ולחלום על אותה מדינה שבה פגענו, פעם שפגעתי במיקרונזיה יוני
צחק עלי ששם יתאים לי לבלות את הימים האחרונים שלי. אוף ומה
יקרה עם כל זה סתם בלוף אחד גדול? אני אשאר טיפש בלי כסף ובטח
שבלי חברים, ההורים שלי לא יבינו אותי אבל הם כבר רגילים
לשטויות שלי אין בזה שום חידוש כולו עוד ג'וק שנכנס בי ותוך
יום יומיים זה יעבור. לקחתי את הז'קט והתחלתי לרדת במדרגות,
תהיתי עם ללכת לשכנה שגרה מעלי בכדי להיפרד ממנה ויתרתי בסופו
של דבר אותה גם ככה אני אפגוש תוך כמה חודשים למעלה אז חבל
להשקיע מאמץ. היום אני אלך לחברה שלי לשעבר אולי אני אוכל
לסחוט ממנה מזמוז של סוף משהו מנוצל ומגעיל כזה כמו שבחיים לא
העזתי, נראה שבשישים שעות שנותרו לי אני אשרוף את כל הגשרים
שבניתי במשך חיי כך שבמצב שאני לא אחזור לשרי אני פשוט אחנוק
את עצמי למוות. אולי סוף, סוף אני אוכל לחסל כמה חשבונות
פתוחים שנותרו מחוסר עניין לציבור. המוכר המניאק שתמיד גנב
ממני בסוף כל חודש כשהוא משום מה היה מוסיף דברים שבחיים לא
קניתי, היום אני אעשה קניה ענקית עבור ההורים שלי בסך שקרוב
לאלף שקל והוא מצידי שיחפש ת' חברים שלו עם התלוש. כמה שבנאדם
שהולך למות ביודעין יכול להיות ניבזי, אוי כמה שאני הולך לנצל
את זה, בטוח שאת השעות האחרונות אני הולך לבלות מול הים בשקיעה
כמו ששרי דרשה ממני. אני גם נורא אוהב את הים בשעות באלו יש
בזה משהו נורא "אלוהי" כמו שאחת לפני שבוע שמעתי אותה אומרת
חברה שלה ומאז אני משתמש קבוע במילה, יש משהו מאוד מיוחד
בללמוד מאחרים ומהחיים את כל השטויות הקטנות האלה שיכולות
לעשות לך את היום ולפעמים גם את השבוע. מישהו פעם אמר לי שאני
קצת הרבה נקמני ואולי באמת הגיע זמן להתבגר ולוותר על זה, אבל
לא יהיה לי יותר מדי זמן לעשות שטויות כאלו הרי גם כל זקן בגיל
תשעים וחמש היה מוכן ורוצה שעתיים לפני שהוא מכבה את הבטריות
שלו ללכת לאיזו בלונדה זרוקה מצפון תל-אביב, אז אני קטונתי
מלנסות לוותר על ההנאות, המעוותות והאחרונות שנותרו לי. עם אני
אמשיך להתלבט כל-כך הרבה אני אלך מכאן בלי להספיק כלום, נעלתי
את הדלת והתחלתי לרוץ במדרגות. הרכב פעם ראשונה בחיים שלו אני
חושב שהתניע כמו שצריך, הוא החליט משום מה שבשעותיי האחרונות
הוא יתנהג יפה, כיוונתי את פעמיי להוריי שנמצאים בקצה השני של
העיר ואם לא יהיו פקקים אני תוך עשר דקות אצלם.  "למה נראה לך
שאני אוכל לקבל את זה ככה בקלות כמו שאתה אומר את זה?" אמרה
אמא בבהלה, היא לא קיבלה את זה כמו שציפיתי ואבא כרגיל לא מראה
את הרגשות שלו, הוא התחיל להסתובב בבית בחוסר מעש מנסה להבין
ולקלוט את המילים שנאמרו. "אני לא קולטת ולא מבינה איך אתה
יכול לבוא לכאן סתם ביום בהיר אחד ולבקש שאני ואבא נשכח אותך
לכמה זמן ונתן לך סתם ככה לנסוע למקום לא ידוע, בלי לקחת איתך
פלא-פון או שלפחות תגיד לנו לאן אתה נוסע". הויכוח הזה היה
מיותר ואבוד מראש הרי ברור שהם לא יאשרו דבר כזה, ולעזאזל איתם
מה הם רוצים שאני אגיד להם שאני עוד יומיים הולך מכאן לתמיד
בלי שיהיה להם קבר להתאבל עליו? אני בנאדם בריא לחלוטין מילא
עם היה לי סרטן או סתם שאיזו מכונית הייתה מורחת אותי על הכביש
אבל סתם ככה ללכת בלי למות? את לא מבינה, אני צריך קצת שקט.
אתה סתם פחדן וחסר כל אופי כבר שלושה שבועות שאתה מבלה בבית
הקברות מרחם על עצמך, אני יודעת שהיא הייתה הכל בשבילך וגם לי
זה לא כזה קל כי נורא אהבתי אותה אבל אין מה לעשות צריך
להמשיך, גם עם זה קשה כמה זמן תוכל לברוח? שנה, שנתיים? די
תתאפס על עצמך כבר, להזכירך אנשים בגילך עסוקים במשפחה ועבודה,
רחמים עצמיים היו צריכים להיות לך בבית הספר ובצבא עכשיו הגיע
זמן ללכת הלאה. אני לא אומרת לך לשכוח אותה חס וחלילה אבל די
באמת שהגזמת קצת. אבא כל הזמן הזה עמד מאחוריה ותפס אותה
בכתפיים, האחיזה העדינה שלו תמיד עזרה לי אני לא מכיר עוד הרבה
אנשים עם מגע כמו שלו. אמא תמיד אמרה שזה מה שהקסים אותה בפעם
הראשונה, הפעם לא נתתי לו לגעת בי הייתי צריך להרגיש חזק פעם
אחת בחיים שלי לבד, מול אמא ואבא. היא די צודקת אבל היא לא
יודעת את הסיבה האמיתית מבחינתם זו עוד אחת השטויות שלי שבטח
תעבור לי עם הזמן כמו כל דבר אחר שנכנס לי לראש בחיים שלי, שרי
בטח מתהפכת בקברה על מה שעובר עלי עכשיו ומצד שני היא גרמה לכל
העסק הזה לקרות היא והחברה קורין המאפנה הזו שנעלמה לי מאז
אתמול. בארוחת ערב הייתה דממה אמא הייתה עסוקה באוכל שלה ולאבא
אף פעם אין לו מה להגיד הוא יהיה מאושר אם אני אהיה מאושר,
אחותי הקטנה זמזמה לה שיר מעצבן של הלהקה השנואה עלי "מה את
אומרת". היום בורח לי מהידיים וכל מה שנשאר לי זה לצאת מכאן
שלם איך שהוא עם ההורים שלי, פתאום אחותי התעצבנה והתחילה
לנדנד לאבא שלי, "מתי הוא נוסע, לאן?" תשאלי אותו הוא אח שלך
הוא לא זר פה, יניר אתה יודע שקשה לנו עם כל העסק הזה שהנחתת
לנו בפתאומיות. אבא ישב איתי עוד כמה רגעים בסלון סתם בכדי
לדבר בכלל לא דיברנו על נושא העזיבה, דיברנו על הכל עד שאני
כבר לא יכולתי והתפרצתי בבכי. אבא אוי כמה שאתם לא תבינו קשה
לי גם ככה עם כל העניין הזה, אומנם לא ציפיתי שתקבלו ותשמחו
אבל לפחות תנסו להבין אותי, מה כבר ביקשתי, שתשכחו אותי,
שתהרגו אותי? לא כולה ביקשתי שתתנו לי קצת מרחב אין מושג לכמה
זמן מה שבטוח שזה הולך להיות די ארוך. בסוף התייאשתי מלנסות
להסביר להם ולגרום להם להגיע להבנה, נפרדתי מהם בהיסוס, אמא
שלי ביקשה שאני אבוא עוד פעם אחת בכדי להיפרד. הייתי כל-כך
מבואס שהחלטתי ללכת ברגל זו מין שריטה שלא עברה לי מאז גיל
צעיר ללכת לבד ברגל בעיר, שרי בדרך כלל הייתה מלווה אותי ואז
תופסת מונית חזרה. את הרכב השארתי אצל ההורים לא נראה לי שאני
אצטרך אותו שוב. הגעתי הביתה בסביבות השעה  שלוש לפנות בוקר
מותש ומיואש בעיקר, האמבולנס עבר במהירות מתחת לרחוב שמחתי
בשביל הבנאדם שהשיג אותי והחזיר את נשמתו לבורא לפני. מחר אני
הולך ליהנות זה מה שבטוח יום אחד אצל ההורים שלי, אחותי כבר
תסתדר קשה לי לעשות את כל זה להורים שלי אני בחיים שלי לא אסלח
לעצמי על זה, לא שנשאר לי הרבה זמן לחיות אבל בכל זאת. מחר אני
נוסע לצפון ברכבת לבקר כמה חברים שנשארו שם באחד מבתי הקברות,
אני יודע שמחרתיים אני אפגש איתם וזה נורא מטריד אותי מה יהיה
שם.
לאט, לאט אני מטפס למעלה במדרגות, החלטתי לחזור למקום שדי
פחדתי ממנו, עוד לא התגברתי עליה והחלומות והסיוטים לא עברו לי
מאותו ערב זוועתי. אני מגיע לדלת ועובר את המשקוף בזהירות כי
החלטתי שהיום אני סוגר את הפינה הזו, הגג הזה כל-כך מקשה עלי
האוויר נהיה דליל והעיניים מתמלאות בדמעות, אני סוגר את
העיניים ומדמיין בפעם האחרונה את הנפילה וכל פעם מחדש שאני
מדמיין את הכל מחדש הצעקה נהיית יותר חזקה וצורמת לעיניים. מחר
זה יסתיים בשקיעה אני אלך לים ואפרד מהעולם הזה בצורה שתמיד
אהבתי שקיעה אדומה ויפה. הגג רטוב והיום יש שם איזה מופע שם
באולם בפנים, הבס שלהם לא משהו והוא בחיים לא ידפוק כמו באותו
ערב, באמת פעם ראשונה שהכל הלך חלק אנחנו כבר שלוש שנים
מופיעים בלי להחליף הרכב וזאת הפעם הראשונה ומסתבר שגם הפעם
האחרונה שלא עשינו טעויות. נשכבתי לאט על הגב וצפיתי בכוכבים
אני מנסה לחפש את הכוכב שלי, שרי תמיד הייתה עושה את זה
בהפסקות שהיו לנו משום מה זה הרגיע אותה. עכשיו שאני שוכב כאן
לבד מנסה לחפש את הכוכב הפרטי שלי ואת הכוכב שבו שרי נמצאת
עכשיו ויש שם כוכב אחד שמהבהב ללא הפסק, מי יודע אולי זאת שרי
מחייכת אלי מתוך העלטה שהיא שרויה בה עכשיו. וכבר הגיע זמן
להתחיל להכין את עצמי לסוף, חפצים אין לי בשביל מה לארוז ואת
כל המכתבים כבר שלחתי עוד שלוש עשרה שעות לפי השעון. התחלתי
לעבור בעדינות על גופי, עצמתי את העיניים וניסיתי לחרוט
בזיכרוני את כל תווי הגוף, ממחר זה כבר לא יהיה ואני צריך
עכשיו לאסוף כמה שיותר זיכרונות בכדי לקחת איתי למעלה. מעניין
אותי עם סידרו לה מעט את הצורה שם איפה שהיא לא נמצאת כי בפעם
האחרונה שראיתי אותה היא הייתה קצת חסרת צורה, כמו בובת עץ
מרוסקת על האדמה. בכלל נורא מעסיק אותי איך כל זה יראה ומה
יהיה שם, אם זה כמו שמספרים באגדות או שכמו שהשהידים טוענים
שיהיו להם שם שבעים בתולות ומכל טוב, למרות שאצלם הם קוראים
ל"פטמות" שלהם יפות אז עם טעם כזה גם איזו פרחה' מבת-ים תספק
אותם, למרות שאצלם אני לא כל כך בטוח בקשר לעניין הבתולה. הנה
עוד מעט זריחה וזאת תהיה האחרונה שאני אראה מהצד הזה של היקום
עוד פחות מעשר שעות אני מתחפף. ירדתי למטה וכיוונתי פעמי לבית
הוריי, לא שהם ישמחו לראות אותי אבל בכל זאת הבטחתי לאמא שאני
אשתדל לבוא. ומכיוון שאני לא כזה עסוק אז אני אקדיש להם עוד
חצי שעה בדיוק. ראיתי שאין אור בסלון ולא בשום מקום בבית
נכנסתי והתחלתי לקרוא להם, אפילו הכלב שלנו שהם אף פעם לא
לוקחים אותו איתם איננו. מוזר לא מתאים להם ככה ללכת, פתאום
הטלפון צלצל ולעזאזל עם הכיסאות האלו שתמיד תקועים באמצע הדרך
בגללם לא הספקתי להגיע לטלפון, ואז שמעתי את עצמי בגיל 18 שר
למזכירה משהו מטומטם, למה הם עד היום לא החליפו את המזכירה
הקולית הזו אני לא מבין כבר שבע שנים! זאת הייתה דודה שלי
שאמרה "היי, שמעתי מהבת הקטנה שלכם שנסעתם לפתור איזו בעיה
משפחתית אז בכל מקרה תתקשרו כשתשמעו את ההודעה, ביי". איזו
בעיה משפחתית נפתחה עכשיו? אוי ואבוי, הרמתי את השפופרת
והתקשרתי לדירה שלי, אני בטוח במיליון ואחת אחוז שהם שם מחכים
לי עם אלות ואזיקים. אף אחד גם שם לא ענה, אני מרגיש כל-כך
עייף שאין לי כבר כוח ללכת או לנסוע עד לדירה שלי למרות שזה
כולה עשר דקות נסיעה אבל עם העייפות הזו אני אגיע לשרי יותר
מוקדם ממה שהיא מצפה, נראה לי שאני אחכה להם כאן. התיישבתי
בסלון על הספה ועברתי על האלבומים תמונות עבר צפות כמו סרט
שמוקרן ומראה לי את כל חיי .
אני רואה אותה בבירור קוראת לי מתוך כל הערפל הזה, זו חורשה
שלא נגמרת ונראית קצת מפחידה, היא הסתובבה והחלה ללכת בלי
לחכות לי, צעקתי לה שתעצור ותחכה אבל היא ממשיכה. התחלתי לרוץ
אחריה והיא די רחוקה פתאום יש אור והיא נעצרת אני מתקרב אליה
לאט, לאט ואוחז בידה, היא לא מפנה את מבטה אלי פשוט בוהה קדימה
כאילו שאני לא נמצא. האור מתחזק ואני כבר לא יכול לראות דבר
כולי תקווה שהיא יודעת לאן אנחנו הולכים כי לי המקום הזה ממש
זר. פתאום הכל נרגע וזה נראה כמו מקום שלא הייתי בו אף פעם אבל
הוא לא שונה מהמקום שבו אני חי, קצת יותר יפה ומטופח, רציתי
לחבק אותה ולומר לה כמה שאני אוהב אותה אבל היא אפטית לחלוטין
וכמה שאני צועק היא רק מגבירה את צעדיה ואני מנסה לעצור ולגרום
לה לדבר אך היא מביטה בי ובוכה ומסמנת לי שאני חייב להמשיך
איתה רק עוד קצת. אנחנו הולכים בין כל האנשים האלו והם בוהים
בי כאילו שאני שונה מהם, גם לי יש שיער, שתי עיניים ואני עשוי
בדיוק מאותו חומר שהם עשויים ממנו, למה הם מביטים בי ככה, מה
עשיתי להם? "יניר אתה הבנאדם היחיד שחי כאן כל השאר מתים
פיזית" היא לחשה לי, אני רוצה לחזור, שרי אני לא יכול יותר
תחזירי אותי. שרי הביטה בי במבט מאוכזב ועזבה את ידיי, אני
רואה את הנוף מתרחק ממני והכל נעלם אט, אט רק שרי מסתכלת עלי
בוכה, כמו שמעולם לא ראיתי, אני מושיט לה את ידיי והיא ממשיכה
לעמוד ולבכות "שרי תעצרי אותי אני אוהב אותך" ושרי עדיין עומדת
ולא עושה כלום הכל כבר ממש רחוק ושרי גם היא עוד מעט תעלם.
"יניר, אני מבינה שויתרת על כל השטויות שנכנסו לך בראש, הא?"
אמא? אני, אני, איפה אני לעזאזל? אתה כאן בבית נרדמת כאן עם כל
האלבומים, כך התמונה הזו שלך ושל שרי נפלה לך כנראה, אגב מאיפה
היא הגיע פתאום אף פעם לא ראיתי אותה. קפצתי עליה וחיבקתי
אותה, אני חושב שמאז היותי בן חמש לא בכיתי ככה בזרועותיה של
אימי, היא ליטפה אותי והביאה לי לשתות, הבטתי בתמונה והמקום
היה לי מוכר אבל לא מהמציאות. שרי עמדה שם לידי ושנינו אוחזים
ידיים שהכל מסביב מואר באור מוזר ומסנוור, הפכתי את התמונה
וראיתי שכתוב שם משהו "יניר, אתה חזק מכל אדם שהכרתי והוכחת לי
שהאהבה בנינו באמת חשובה בשבילך אני לא כועסת שרצית לחזור. בכל
זאת זו אני שהלכה ואתה מעכשיו צריך להתקדם הלאה אפילו עם תצטרך
לשכוח אותי לתמיד. אוהבת יותר מתמיד, המלאך שישמור עליך מגבוה
וידאג שתאהב גם אחרת, שלך לתמיד, שרי". חיבקתי את התמונה חזק
וקרוב לליבי והבנתי שנותרו לי עוד המון שקיעות לצפות בהן
ולהיזכר בבחורה שהייתה בשבילי הכל ולדעת שגם להמשיך בחיי זה
לשמח אותה ולעשות את מה שבעצם חשוב לה. ופתאום השקיעה הזו החלה
גם בי הגוף לאט, לאט עובר לקצב אחר משונה, הרבה יותר לאט ממה
שהכרתי עד היום. ואני שומע דפיקות את דפיקותיו האחרונות של הלב
שממש מתאמץ להדביק את קצב הדפיקות המטורף על דלת החדר. וזה
נגמר לאט, לאט והכל מסתובב סביבי מעורפל ממש כמו מקרן שקופיות
לא מכוון. והדלת נפרצה עומדות שם  גבוה, גבוה או שזה ראשי
שצונח ואני מנסה לדבר אך אין בי כוח והכל נהיה עוד יותר מעורפל
ואפור והאוויר שכל-כך אהבתי פתאום נעלם כלא היה וה-צ-ע-ק-ה
שמחרידה את החדר וה...