זה לא סיפור אמיתי
ואני אשמח לקבל תגובות...


אומרים שזה קורה במשפחות הכי טובות, אבל מי תיאר שזה יקרה גם
במשפחה שלי? גם לאח שלי...
אני לא זוכר איך הכול התחיל, אך אני בהחלט זוכר איך זה נגמר.
בכאב כל כך איום, בלתי נסבל שמשסע את הנשמה עד עכשיו.
סתיו, אחי הגדול עוד כשהיה ילד קטן, תמיד היה נגרר אחרי
"החבר`ה הרעים". עוד בתקופת הגן הוא היה מתחבר לאלה שתמיד היו
רבים עם כולם.
בגן זה היה להשתלט על הנדנדות ולהרים לבנות את החצאית.
ביסודי זה היה לא להכין שיעורים בקביעות, להתחצף למורים
ו"לפלח" מסטיקים וסוכריות מהמכולת.
בחטיבה ובתיכון, זה היה להתפלח משיעורים, להשתכר, לשכב עם בנות
והמסטיקים והסוכריות הפכו להיות פלאפונים, ארנקים...
אבל בפנים, היה לו לב טוב, באמת שהיה לו לב טוב. רק שהוא לא
היה מראה את זה לעיתים קרובות, הוא היה ילד נגרר...הוא לא ידע
להגיד לא....הוא פשוט נסחף.
הוא לא ידע לחשוב קדימה, על התוצאות, הוא לא חשב אם זה הדבר
הנכון לעשות, החברים שלו אמרו לו שזה בסדר, אז מצידו זה היה
בסדר...."הם יודעים מה הם אומרים" העיקר שהוא נהנה...
אני זוכר, שפעם הייתי שומע אותו בוכה בחדר, כל כך ריחמתי עליו
ולא הבנתי את הסיבה, אהבתי אותו נורא ואני עדיין אוהב וכל כך
כאב לי לשמוע אותו בוכה אבל לא הייתי מסוגל לפנות אליו, לשאול
אותו מה הגורם למועקתו, הוא היה ילד נורא מופנם וסגור, גם אני
כזה אז הבנתי אותו והעדפתי לא לשאול כי אם הייתי במצבו,לא
הייתי רוצה שיידעו על ייסורי...
לפעמים אני חושב, שבגלל שהוא היה בוכה כל כך הרבה, מה שאומר
שהוא היה נכנס לדיכאונות לעיתים קרובות, זה מה שגרם לו לעשות
את מה שהוא עשה, לפנות בדרך שבה פנה, דרך כל כך שלילית.
סתיו, תמיד היה מסתובב עם החבר`ה שלו, וכמעט ולא היה בבית.
וכשהוא היה בבית זה היה רק על המחשב, לא היה יוצא לנו לדבר
הרבה...מה שנורא חסר לי.
לי תמיד היה קצת כסף בצד, שהייתי חוסך. ובשנה האחרונה, סתיו
תמיד היה מבקש ממני כסף, הוא היה אומר שזו רק הלוואה ושהוא
יחזיר לי ואני נתתי לו, לא יכולתי להגיד לו לא....פשוט לא
הייתי מסוגל, לא רציתי לפגוע בו.....וחוץ מזה הוא אמר לי שזה
בגלל שהוא רוצה לצאת עם החברה שלו...סתיו היה בן 17 ובגיל הזה,
כשיוצאים עם בנות זה די פדיחה לבקש ממנה שתשלם על עצמה ולסתיו,
בדרך כלל לא היה כסף משל עצמו, מאז ומתמיד הוא היה בזבזן
נוראי, כשרק קיבל קצת כסף יום אחרי הוא היה מבזבז על בגדים,
ממש כמו בחורה.
אילו וידעתי מה הן המטרות האמיתיות שהוא עשה עם הכסף שלי, כל
כך כואב לי לחשוב על זה שאני הייתי זה שנתן לו את הכסף להרוס
את עצמו...אני מרגיש כל כך אשם, ולא רק בגלל זה, גם כשידעתי
כבר לא עשיתי כלום. לא אמרתי לאף אחד. הוא אמר לי שזה בסדר,
שהוא לא מכור, שהוא עוד מעט יפסיק עם זה. ואני כמו פתי האמנתי
לו אני כל כך מפגר איך יכולתי להאמין לו, איך יכולתי לתת לו
להרוס לעצמו את החיים.
אני זוכר את היום שבו גיליתי את זה.....נכנסתי לחדרו, הוא חשב
שהוא לבד בבית.....אז הוא לא נעל את הדלת בחדרו פתאום ראיתי
אותו יושב שם, חצי מת עם מזרק תקוע בזרוע וגומי כרוך סביב
לידו. המראה היה כל כך מפתיע ומצמרר...כולו היה ספוג זיעה קרה.
הוא ישב שם בקצה החדר ראשו כפוף, הוא היה מסטול לגמרי ודיבר
שטויות.
כשראיתי אותו קפאתי במקום, היה קצת קשה לי לעכל את מה שראיתי
איך זה ייתכן? איך יכול להיות שאח שלי לוקח סמים? לאחר
שהתאוששתי טיפה מההלם רצתי אליו והוצאתי לו את המזרק והגומי
מהיד.
"רון, מה אתה עושה?" הוא אמר בצחקוק בעודו מנסה לקום אך מועד
בכל רגע.
"הרבה זמן לא יצא לנו לדבר, תגיד, איך זה להיות בגיל 15? כמה
בנות כבר זיינת? יגבר" הוא שאל,אני לא הבנתי מה קורה לו, ממתי
הוא שואל אותי שאלות כאלו, ושלא לדבר על זה שאני בתול.
כל כך נבהלתי ולא ידעתי מה לעשות איתו...לאחר כמה דקות של
הממסטלות מצידו, הוא נשכב על המיטה ונירדם.
אני לא ידעתי מה לעשות, הייתי כל כך המום וחיכיתי שהוא יתעורר
ויתפקח, כך נוכל לדבר לפני שאני אומר להורים...אולי עדיף שהוא
יידע שאני יודע קודם.
לאחר פרק זמן מסוים הוא התעורר עם כאבים עצומים בכל הגוף.
הוא בא לחדרי התיישב לידי....אני הייתי כל כך לחוץ.
"רון, מה שראית קודם...אל תתייחס לזה"
"איך אתה יכול להגיד לי לא להתייחס לזה שאני מגלה שאח שלי
מסומם? איך יכולת להתדרדר ככה? אתה לא מבין שזה יכול להרוג
אותך? יחתיכת דפוק" לפתע הוא תפס אותי בצווארון וכיוון אלי את
אגרופו, פעם ראשונה שאח שלי רוצה להרביץ לי "אל תקרא לי מסומם,
אני לא מכור....עזוב....אתה לא תבין"
"אהה, עכשיו אתה גם רוצה להרביץ לי? נו....תרביץ אני לא פוחד
ממך...אתה סתם פחדן, רק פחדנים משתמשים בסמים...רוצים להיראות
גיבורים אבל אתה לא מבין שזו לא הדרך?"
"אני לא ארביץ לך, אתה באמת חושב שאני מסוגל לפגוע בך,
יצוציק....ואני לא משתמש בסמים, זה רק פה ושם.
אני לא מכור תבין את זה אם אני רוצה אני יכול להפסיק כבר
עכשיו. בלי בעיות זה כלום בשבילי"
"אני לא מאמין לך, ואני הולך לספר להורים" אמרתי והתכוונתי
לצאת מהחדר.
"בוא הנה!!! אתה לא מספר לאף אחד אתה מבין? אני אמרתי לך שאני
לא מכור! זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה ואני מפסיק עם זה!
אני לא מכור ואני לא אהיה מכור! תכניס את זה לראש הקטן שלך!"
"אני לא מאמין לך, ככה כולם אומרים בהתחלה...."אמרתי ודמעות
שכבר לא הצלחתי לעצור התחילו לזלוג מעצמן..."אני לא רוצה לאבד
אותך" אמרתי בקול צרוד "אני אוהב אותך" לפתע הבחנתי בדמעה
שהתחילה לזלוג גם לו, הוא התקרב אלי תפס אותי וחיבק אותי "גם
אני אוהב אותך, צוציק" הוא אמר. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא
חיבק אותי, הפעם הראשונה שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי. "אל
תדאג, אני מבטיח לך שאני לא אקח עוד סמים, אבל אתה צריך להבטיח
לי שלא תספר להורים....אתה מכיר את אבא, הוא יתחיל לריב איתי
כל היום, ואמא....היא תבכה בלי סוף, היא תדאג...זה מה שאתה
רוצה שיקרה? בגלל שטות כל כך קטנה שאני יכול להפסיק אותה בלי
מאמץ? אתה חושב שפעם אחת שרק ניסיתי שווה את כל מה שיקרה אם
תלשין?"
"לא, אתה צודק...אבל תבטיח לי שלא תיקח יותר סמים בחיים"
"מבטיח"

אני כל כך מצטער שהאמנתי לו, איך יכולתי להיות כזה פתי, עכשיו
אני אשם בהכול...אילו רק הייתי מגלה, הייתי חוסך את כל הסבל
הזה שנגרם לי, למשפחתי, לסתיו.

אני זוכר את אותו יום נורא, יום שהשאיר בי חוטם רע כל כך, היום
הנורא בחיי...בו מצאו את סתיו זרוק בתוך תעלה, במצב קשה נורא.
באותו היום חברה שלו עזבה אותו, כך הבנו מצחי החבר הכי טוב
שלו. צחי אמר שסתיו היה לוקח סמים רק כשמשהו הציק לו, או כשהוא
היה עם כל החבר`ה...באותו היום סתיו היה ממש מבואס כנראה בגלל
הפרידה מחברתו, מה שגרם לו לקחת סמים, אבל הרבה סמים.
פתאום קבלנו טלפון...אבא ענה, על פניו היה מבט כל כך מבוהל,
ישר ידענו שמשהוא רע קרה, אך לא תיארנו לעצמנו שעד כדי כך.
ברגע שאבא סיים את השיחה הוא אמר, בואו לאוטו. סתיו בבית
חולים. אמא התחילה להיכנס לפאניקה, "מה? מה קרה לו? איפה
התינוק שלי?" אבא אמר "התינוק שלך, נמצא זרוק בתוך תעלה,
מסומם". אמא התחילה לבכות "לא זה לא קורה לי, לא לי, לא
לסתיו..." אני הרגשתי כאילו הכל נסגר עלי פתאום, כאילו הסוף
הגיע, ואין דרך חזרה, הרגשתי כל כך חסר אונים, לא ידעתי מה
לעשות, מה להגיד...הלכתי אחרי אמא ואבא לכיוון האוטו כשבראשי
מתרוצצות מחשבות, ותמונות על הנורא מכל. כשנכסנו לבקר את סתיו,
הוא היה בתרדמת. אמא ואבא דיברו אליו ובכו, אני עמדתי בצד, ליד
הדלת פחדתי להתקרב יותר מדי, ורציתי להראות חזק ליד ההורים
שלי. לא בכיתי לידם למרות שבפנים הרגשתי תסכול עמוק, בפנים
התייסרתי כפי שלא התייסרתי מעולם, הלב שלי בכה והתפללתי כל כך
לבריאותו של סתיו.
לאחר כמה שעות אבא לקח את אמא לשתות קפה כי היא הייתה על
הפנים.
אני לא רציתי ללכת, נשארתי לשבת שם, ולחשוב על כל מה
שקרה...ואז החלטתי ללכת לראות אותו.
"סתיו, היי....מה שלומך? רק רציתי לומר לך שתהיה חזק, ושאני
אוהב אותך, ושתוכל להתגבר על זה...." אמרתי בגמגום כשלפתע
פרצתי בבכי "למה עשית את זה?" צעקתי עליו. "הבטחת לי, הבטחת לי
שתפסיק...הבטחת שאני לא אאבד אותך, אני זקוק לך, אתה לא מבין?
אני זקוק לך יותר מכפי שאתה יכול לתאר לעצמך. אתה אח שלי
הגדול, אתה אמור להיות המודל לחיקוי שלי, וזה מה שאני צריך
ללמוד ממך?" בכיתי כל כך והנחתי את ראשי עליו, בעודי מחבק אותו
בחוזקה.
לפתע חשתי ביד מלטפת את ראשי התרוממתי מעט וראיתי שסתיו התעורר
"אני מצטער...אני תמיד אשמור עליך מלמעלה...אני אוהב אותך
צוציק". הוא אמר ועצם את עיניו,לרגע כל כך שמחתי, חשבתי שהוא
החלים, שהוא לא יעזוב אותי אבל אז מכשיר הדופק צפצף, לרגע לא
הבנתי מה קורה, אבל אז נכנסו רופאים בריצה אחד מהם תפס אותי
ומשך אותי אחורה בעוד האחרים מנסים להחיות את סתיו במכות
חשמל.
"לאאאא, עזוב אותי, אני רוצה להיות איתו, סתיוווו אל תעזוב
אותי אתה לא יכול לעשות לי את זה. סתיו אני זקוק לך אל תעזוב
אותי, אל תנטוש אותי בבקשה אני אוהב אותךךך." צעקתי בבכי אך
ללא הואיל, הם הכו בו שוב ושוב אבל אין תגובה, הרגשתי כל כך
חסר אונים, הרגשתי שאין ביכולתי לעשות דבר, שנסגרו עלי כל
הדלתות, כל האפשרויות. נפלתי על הרצפה, כבר לא היו בי כוחות
ובכיתי כל כך חזק כפי שמעולם לא בכיתי. לא האמנתי שזה קורה לי
לא האמנתי שזה קורה לאח שלי.
פתאום הרופאים כיסו את ראשו ואני הבנתי שכל התקווה אזלה, אני
הבנתי שסתיו מת. סתיו מת, ממנת יתר.