שוב, כמעט כמו בכל יום, הסתובבתי בשטח המרפסת בחוסר מעש.
אמרתי שלום פה ושם לאנשים שנכנסו, החלפתי כמה מילים עם חברים
קרובים.
מחייכת.
אבל בפנים רוצה למות.

דמיינתי את כל האנשים האלה פתאום, בגשם, מסביב לקבר שלי.
הם לא בוכים, הם רק עומדים שם.
הם לא מצטערים, הם רק עומדים שם.
הם רק עומדים שם ובוהים במצבה שלי, באבן הזאתי האפורה ובשם שלי
שחרוט עליה בחוסר כשרון.
סתם שם.
עוד שם שנמחק מהרשימות של משרד הפנים.
כן.
הם רק לוחצים Delete במחשב וזהו. אני לא קיימת יותר.
אני סתם עוד מספר סידורי בגליון "תעודות פטירה".
אז למה אין לי כפתור Delete?
למה הסבל הזה לא יכול להסתיים?

ישבתי על יד הגדר האדומה-חלודה, מסתכלת למטה.
פסלי המתכת הכבדים של העצים בחצר ברקו בחיוך שטני. קוראים לי
"תקפצי".
ירדן מפתח איתי שיחה, אני לא כל כך עוקבת, עסוקה במחשבות שלי.
הוא שואל כל מיני שאלות שאנשים נורמלים שואלים את החברים שלהם
במרפסת.
רק הנהנתי "כן כן כן" עם הראש ולא הוספתי יותר.

ירדן לא בא ללוויה.

הוא ילד קטן ומתוק ותמים. הוא לא מבין כל מיני דברים.
אולי עדיף כך, אני חושבת לעצמי.

הרבה אנשים לא באו ללוויה.
הם גם לא באו שבוע אחר כך וגם לא לאזכרה של חודש.
התחלתי לחשוב לעצמי, בתוך הקבר שלי, אם עשיתי להם משהו רע.
אולי הכעסתי אותם. אולי הם שונאים אותי.
אבל אי אפשר לשנוא בנאדם מת.
כשהוא מת כל הזמן מדברים על כמה נפלא הוא היה. כמה דברים יפים
הוא עשה. כמה נחמד ומקסים ומתחשב.
וכמה הוא ייחסר לכולם.
אבל אז נגמרת הלוויה וכולם הולכים הבייתה. עוברים כמה חודשים
ופתאום הוא לא חסר. מתרגלים.
הבן-אדם המת מתפצל לכמה עשרות ועובר לגור בלב של כל אחד
מהאנשים שכן אהבו אותו.
תומך.
מייעץ.
לפעמים צץ להם סתם ככה בחלומות.
טובים או רעים.

דמיינתי את ההורים שלי. עסוקים כל כך בניירת ובפרטים
ובסידורים.
תעודות פטירה, בתי חולים. מודעת אבל.
פתאום החדר שלי הופך לאיזה מקום אסור. חדר סגור בבית.
ותמיד החדר הזה, כולם יחשבו שהוא נורא מוזר.
כי אולי מישהו גר שם פעם ועכשיו כבר לא.
כבר לא.
ואז הם יסדרו את החדר וימצאו את כל הסודות שלי.
וגם את הבלוק הצהוב הזה, מחברת הכתיבה שלי.
והם יקראו את הפסקה הזו ממש וייחרדו מהמוח המעוות של הבת
שלהם.
היי אמא. היי אבא.

ויהיה להם טיפה כועס. וטיפה עצוב.
כי עכשיו הם סידרו את החדר ואין יותר מי שיבלגן אותו.
אין מי שיגרום לגיטרה שלו לבכות שם כל ערב.
ואף אחד לא יכין שם שיעורים כל צהריים.
ולא יצחק.
ולא יזמין יותר חברים אליו הבייתה.
ולא יישב בארוחת ערב.
והם תמיד יסתכלו על הכסא הזה, הכסא החמישי שכבר אף אחד לא יישב
בו, ויפסיקו לאכול.
אמא תלך לחדר שלה ותתחיל לבכות, כמו כל ארוחת ערב.
סליחה אמא. זו לא אשמתך.
כנראה שאנשים לא רואים כל כך מה יש להם עד שהם מאבדים אותו.

ואז אני אזכר באורי שלי. ובמורני שלי.
שהדבר הכי אנוכי שעשיתי בחיי הוא לעזוב אותן ככה.
סתם כי נמאס לי.
סתם כי התעצבנתי.
סתם כי ישבתי במרפסת קצת יותר מדי זמן ומצאתי את הדרך למטה.
כלבה אנוכית.
אבל עכשיו זה כבר נעשה, אז אני לא יכולה להתנצל.
באסה לי.
הקול של רועי עוד יצלצל לי בראש בדרך לשם. בדרך לרצפה האפורה.
נזכרת במריבה האחרונה שלנו.
כנראה שכבר לא תהיה לנו הזדמנות להתפייס.

אנשים נושפים עליי את העשן של מקלות-סרטן-הריאות שלהם.
ירדן לא עוזב אותי בשקט.
אני מנסה לחייך אבל דמעה נופלת לי ככה סתם.
הצלצול הצורמני של בית הספר מהדהד במסדרונות, צורח "בחזרה
למציאות".

מה אני אגיד לכם.
בסך הכל מרפסת.