פול יושב על קצה המיטה.
הוא פורם את גדילי שמיכת הצמר שלי, מפורר אותם לחוטים כחולים
דקים.

"אל תעשה את זה", אני זורקת, צועדת אל תוך החדר, כוס מים
בידי.
רק לגימה אחת, קצרה ומבוהלת, ואני מניחה את הכוס על שידת
הלילה, ידי רועדת קלות.
אני לוקחת נשימה עמוקה ועוצמת עיניים, נושמת פנימה, והחוצה,
ושוב פנימה.
כשאני פוקחת את העיניים, הוא כבר יושב בשילוב רגליים על המיטה,
השמיכה הכחולה לידו, ומביט בי בחיוך שובב שאני מתערבת שלא
השתנה מאז שהיה בן שלוש.

"מה?" אני שואלת, נימה חזקה של חוסר סבלנות בקולי. אבל פול לא
נבהל, ופול לא נרתע.
בחיי, כמה שאני אוהבת אותו לפעמים.
"כלום, כלום." הוא פולט בהתגרות, מנסה לגרור אותי אל תוך מאבק
מהסוג שמעולם לא חיבבתי.
כתגובה, אני מושכת בכתפיי ופותחת את המגירה, מוציאה כדור
אספירין.
"בשביל מה זה?" הוא שואל, עיניו הבהירות מלאות אכזבה.
"בשביל לעבור עוד יום איתך" אני ממלמלת, מניחה את הכדור על
לשוני.
פול משתתק, מחליק אל תוך הגומחה הקטנה והחשוכה שלו, קולע את
גדיליה הפרומים של שמיכת הצמר לצמות קצרות ועבות.

פול נעלב. רואים לפי הצורה בה הוא קולע, באיטיות מדהימה,
במסירות מוגזמת. הוא סופר את החוטים הקטנים, מוודא שכל הצמות
שוות בדיוק, ואז מחלק בדיוק לשלוש, ומתחיל לקלוע. ולפרום, ושוב
לקלוע.
אני מתיישבת לידו, מביטה בו במבט מודאג. הוא עושה את עצמו עסוק
עם השמיכה, אבל אני יודעת טוב יותר.
כמה זמן בחור כבר יכול להתעסק עם שמיכה?... אפילו פול.
"כדור הארץ לטווה הקטנה", אני ממלמלת בחיוך חצי משועשע וחצי
מתנצל. הוא לא מרים את הראש, רק מקמט מעט את המצח בצורה שאומרת
שהוא עוד לא סלח.
"פולי..." אני כל כך רכה שאני מבהילה את עצמי. אבל שום דבר לא
קרה.
"פול..." אני מנסה שוב, כבר לא בטוחה אם אני רוצה אותו בחזרה.
הוא כל כך יפה כשהוא מסתתר ממני.
כל כך יפה, עם הידיים השריריות והחזקות שלו שהורסות לי את
השמיכה, עם השפתיים הרכות והקפוצות האלה,  מתריסות באדמומיותן
המחוצפת כנגד עורו החיוור, עם עיני התכלת הבורקות והשיער הכהה
שנופל על עיניו ברישול וגורם לו למצמץ בחוסר נוחות.
אלוהים, כמה שהוא יפה. לרגע עובר במורד עמוד השדרה שלי זרם
נעים, כשאני נזכרת שזה הבית שלי, והמיטה שלי, והשמיכה שלי,
ואולי, אם כך, זה גם הפול שלי.

אני מסיטה קווצת שיער סוררת מפניו. זכיתי בחיוך חמקמק. הוא
תמיד כל כך קל, כמו הילדים הקטנים כשעוד אפשר לקנות אותם
במתנות נוצצות וממתקים.
"שלום, אני אשתך ואני אהיה הסוכרייה הקופצת שלך להערב"...

אני מגחכת לעצמי, ופול עוטף אותי בשמיכה הכחולה. הצמר מגרד לי
בצוואר, ואני מנסה נורא חזק להתעלם מהגדילים הפרומים,
המדובללים, אבל השפתיים שלו כל כך שלמות ורכות וכל כך על כל
הפנים שלי, בקדחתנות, שלרגע אני שוכחת. אבל רק לרגע.

אני זורקת את שמיכת הצמר לרצפה-
היא לא תועיל לי כשאני עירומה.

פול גוהר מעליי, ואני לא רואה שום דבר מלבד מבטו המרוכז
להחריד, והנחיריים שלו, שקצת מתכווצים, אבל ממש ממש קצת, כשהוא
מתאמץ.
השפתיים שלו נפשקות אל תוך אנקה עמוקה. הוא נאנק אפילו יותר
ממני, ונחמד לי ככה, וטוב לי.
כל כך טוב לי.
פנימה והחוצה, פנימה והחוצה. לקבל ולדחות, לקבל ולדחות.
הפנים שלו כל כך קרובות שזה כמעט מפחיד, לרגע, הנשימה שלו כל
כך חמה וכבדה שהבערה שלי כמעט חיצונית.


אין דבר יותר טוב בעולם הזה מלהרגיש את פול גומר בתוכך. אני
מוכנה לחתום על זה.
זה כל החמימות והחיות שתוכלו למצוא ברגע של קיפאון כמעט מוחלט,
התנועה הכי צבעונית והכי גועשת שתוכלו למצוא בשנייה בה הזמן
נעצר כמעט לחלוטין.
וכשהוא נשען על כפות ידיו העדינות להפתיע, ומביט ישר אל תוך
עיניי- נשימתי נעתקת, ואני מבינה טוב וחזק מתמיד איך הוא גורם
לי לגמור כל כך בקלות.


יש אנשים שנולדו לזיין את השכל. פול קורא להם פילוסופים, אני
קוראת להם מגמה ספרותית. יש אנשים שנולדו לקנות בגדים. פול
קורא להם "שופקוהוליקס", אני קוראת להם מירב. ויש אנשים שנועדו
לספק. פול קורא להם אני, אני קוראת להם פול.

פול מתכסה בשמיכה הכחולה. כפות הרגליים שלו מבצבצות מקצה הספה,
ואני מנסה לגרוב לו גרביים בלי שיתעורר. אבל לפול יש תכניות
אחרות- הוא מעקם את האף היפה שלו ומניף את ידו מתוך שינה,
כאילו הייתי יתוש ראנדומלי שהתפרץ בגסות אל מרחבו האישי ויש
לגרשו מיידית.
אני מתעופפת לי לחדר השינה, מחזירה באנחת ייאוש את הגרביים שלו
לארון ומתפללת שהוא לא יחטוף לי משהו.


פול מקיא באמבטיה- קערה וחצי של מרק עוף עם אטריות ושניצל
תרד.
"הכל בסדר, מתוק שלי?"
פול ממצמץ, בולע חזק, ומתחרט.
העיניים שלו לחלוחיות מדי לטעמי.
אני גונחת תערובת של רחמים ודאגה ומגישה לו בזהירות כפית עם
מים.
הוא מתחנן לכוס, ואני, כפולנייה לתפארת, מסרבת בקשיחות- "מה
הטעם בלשתות כוס מים אם אתה ישר תקיא אותה?!" אני מתרעמת.
אני בקושי מסיימת את המשפט, והוא באסלה- מקיא לי את הכפית
ואלוהים-יודע-מה-עוד.
אני מדדה למטבח בכבדות, מוזגת לו כוס.

פול יושב על קצה המיטה.
הוא פורם את גדילי שמיכת הצמר שלי, מפורר אותם לחוטים כחולים
דקים.

"אל תעשה את זה", אני זורקת, צועדת אל תוך החדר, כוס מים בידי.