טוב אני יתחיל לספר לכם קודם על הילדות שלי, עכשיו ממה שאני
זוכר וממה שאמרו לי הייתי ילד חרא... כמו גם היום עושה כל הזמן
שטויות, ובלאגן, אז אני חושב שכבר מאז ההורים שלי "ויתרו"
עליי.
הם היו מיואשים ממני וניסו להאשים את ההתנהגות שלי תמיד במשהו
בעצמם, בגידול שלי... או "תופעות פסיכולוגיות" למיניהן.. הם
פשוט לא יכלו לקבל את העובדה שזה אני ושהם צריכים לקבל אותי
כמו שאני.
אבל הם נורא אטומים!!!!
אבל תאמת אני לא ממש מאשים אותם, כי הם גדלו עם הורים נוקשים
וקשים שלא נתנו להם שלווה אז כנראה זה מן "דבק" בהם נשאר איתם
עד היום.
והם עושים אותו דבר לי,זה חבל לי...
אבל בחיים שלי עשיתי הרבה דברים שאני לא גאה בהם וחלקם עשיתי
בשביל הצומת לב הזו שלא קיבלתי בבית, כי בגלל שאני הייתי תמיד
הכבשה השחורה החרא של המשפחה הבעייתי....
אז ההורים שלי מן הסתם אהבו את אחי הגדול יותר כי הוא תמיד היה
הילד ה"טוב" יותר שלא עשה שטויות ועשה להורים שלי נחת.
אז בגלל זה תמיד הוא היה הבן היותר אהוב שלהם.
עכשיו הם לא יודו בזה שהם מעדיפים אותו על פניי אבל אני עמוק
בפנים שזה לא נכון, כאילו בשבילו הם יעשו 200% ובשבילי רק 60%
ככה זה היה תמיד וככה זה ישאר תמיד, אבל למדתי להשלים עם זה
ולקבל את זה כמו שזה.
טוב אני רוצה לכתוב עכשיו על כיתה א' ב' וג' טוב אז בכיתה א'
כמו תמיד היה גם שמה בעיות... עוד אכזבות להורים שלי, עכשיו המ
שקרה שמה זה שרצו להחזיר אותי לגן חובה חזרה כי עשיתי
שטויות...
אבל לבסוף לא החזירו אותי.
ועד היום אני תוהה איך היו החיים שלי אם הייתי נשאר עוד שנה
בגן חובה כמו שהייתי אמור... אני מניח שהם היו חיים הרבה יותר
טובים הם חייבים להיות.
אבל גורל זה גורל וזה הגורל שלי כמה שהוא עצוב זה הגורל שלי
הגורל המר טוב דיי אין לי כוח לכתוב עוד אבל אל תדאגו אני יביא
עוד קטע כזה... או אפילו עוד שתיים  :)