כאילו מאה מחטים נעוצים בגופי, אני מתפתלת ומתקרבלת לכדור קטן
וחסר אונים.
קרה לכם פעם, שהרגשתם כאילו עיניים נעוצות בכם מכל כיוון?
בוחנות, מתבוננות, שולחות מבטים מפקפקים.. אני מכירה הרגשה זו
היטב, שום דבר אינו מספיק.
אלפי קולות קטנים מהדהדים בתוך ראשי, מתווכחים בינהם על מה
הלאה.. אני תופסת את ראשי ומתחילה לצרוח עליהם.. "דיי! תפסיקו!
עזבו אותי במנוחה!!" וקולם רק מתגבר..
כאילו איני שולטת בעצמי, בגופי, אני מתהלכת חסרת אונים בחדר
הסגור, נתקלת בקיר הזה, ובקיר ההוא. עד שנפלתי והחלתי לבכות.
"פעם הבאה.." החלטתי. "פעם הבאה אני אצליח לשלוט בהם......
בשדים שלי..."



נכתב כמשימה למורה לספרות..
רצוי לציין שזה נכתב בחמש דקות הראשונות של שיעור ספרות...
בזמן שחברתי קוראת את זה מעבר לכתפי אני כתבתי משפטים אלה
והגשתי אותם למורה ברגע האחרון...