'מה כבר הביג דיל?' חשבתי לעצמי, 'זה לא שאני גונבת מאיזה
מסעדה במלון, או משהו, אני בסה"כ הולכת לחדר של החברה שלי
לשעבר'.
בעוד אני משכנעת את עצמי, נתליתי על החלון, מנסה לתפס למעלה.
פתאום משהו נפל לי מהכיס. מפתחות. יופי גאון! נפרדתן לפני
חודשיים, יש לך עדיין את המפתח! שקלתי לרגע את האפשרות להיכנס
לדירה עם המפתח. היא לא תדע, היא באילת, חשבתי לעצמי מצד אחד.
אבל מצד שני, אוחח המצפון המעיק הזה, 'את עושה משהו אסור, את
בולשת אחר פרטיות של בנאדם...' העפתי את הקול הזה מהראש שלי
ונכנסתי לבניין. התחמקתי כדי שאף אחד מהדיירים לא יראה אותי,
ושאף אחד לא יידע שאני שמה. פתחתי בשקט בשקט את הדלת עם כל
שבעת המנעולים, ונכנסתי.
וואו. חטפתי את ההלם הראשוני שלי. אמאל'ה, מה היא עשתה לדירה?
הכל היה הפוך, כאילו מישהו פרץ וחיפש איזה משהו. סימנים של דם
על השטיח ועוד כל מיני דברים. נבהלתי נורא. "שלג!" התחלתי
לצעוק לכלבה שלה, "שלג יפהפייה, איפה את?". לא שמעתי את הכלבה
בכל הבית, דבר שהבהיל אותי ביותר. כששלג הייתה שומעת את הקול
שלי, של הבחורה שגוזלת את גלית ממנה בלילות הקרים, היא הייתה
נושכת, הורסת, בועטת, בולעת, שורטת, הכל! לא היינו חברות
טובות, אפשר להבין.
התחלתי לחפש את שלג, לא מצאתי אותה. נבהלתי וכמעט שברחתי משם,
עד ששמעתי צעדים במדרגות. הסתתרתי מאחורי הוילון.
"יש קצת בלאגן פה, אבל..." שמעתי את הקול של גלית נקטע.
"מה זה?!" היא צעקה.
אויש, לא. יופי נעמה, יופי. את בדיוק בזמן הנכון, במקום הנכון.
היא גם ניסתה לקרוא לכלבה שלה. ידעתי שאם אני יוצאת עכשיו
מהמחבוא היא ישר תופסת אותי ומתעלפת, חושבת שאני עשיתי הכל.
ולהסביר לגלית משהו? בלתי אפשרי.
ניסיתי להציץ ולבדוק מיהו האורח/ת שלה, אבל לא הצלחתי.
גלית החליפה עוד כמה מילים עם האדם המסתורי (גבר) שעמד לידה,
ויצאה מהדירה. ספרתי עד 50 וניצלתי את ההזדמנות. ברחתי משם.

"מסריק בבקשה", אמרתי לנהג מונית, בעודי מתנשפת.
הוא התחיל, כמו כל הנהגי מוניות, לזיין לי ת'שכל על כל מיני
דברים, אנאערף, אבל פחדתי שגלית תעקוב אחריי. פחדתי שהיא תדע
שזאת אני. שיט! טלפון! ממנה!
רציתי לענות, אבל פחדתי עוד יותר... עניתי בסופו של דבר
"הלו?"
"נעמונת?" בקע הקול שלה, מודאג משהו.
"כן, מותק?"
"מה קורה?"
"הכל טוב, מה איתך? חזרת מאילת?"
"כן... סתם היה מגעיל... תגידי, היית בדירה שלי בימים
האחרונים?"
"המממ... לא, הייתי קרוב אליה אבל."
היא נשמעה מודאגת, ושמעתי אותה קוראת לשלג.
"איפה שלג?" שאלתי.
"לא יודעת..." היא ענתה בבהלה, "אבל יהיה בסדר."
לא הבנתי מה זה הקור רוח הזה.

הגעתי לדירה שלי, שילמתי לנהג, ונכנסתי לדירה. הבלאגן חוגג גם
אצלי, חשבתי. אבל לא נורא.
העיקר שהכל בסדר.
גם אצלה, וגם אצלי, חשבתי בעצב.
הוצאתי מהכיס ממחטה, מלאה בדם. לא הבנתי של מי הדם עד הרגע
האחרון.
הכלבה המפגרת הזאת, למה היא כל כך שונאת אותי?