בחור צעיר. בן 27. עיניים כחולות גדולות, שיער חום. מוכשר, הם
אומרים.
שעת בוקר מאוחרת. אולי צהריים. שכחתי את השעון בבית. כשיושבים
בין השיחים ומחכים, מאבדים את תחושת הזמן די מהר.
הוא הולך עכשיו- עוויתות של סבל חוצות את פניו תדיר, הרגליים
המעט עקומות, אבל שריריות שלו גומעות מטרים על מטרים. חוצות את
הכביש. בתנועה חדה וחלקלקה הוא שולף את מפתחות המכונית מכיס
המכנסיים האחורי, ובטריקת דלת אחת נעלם.
שיט.
היד, שהייתה מהודקת סביב המצלמה, מרפה עכשיו. איבדתי אותו.
באנחה אני מתיק מבטי בחזרה, רק כדי להחזיר אותו מהר. הוא נוסע
מהר. מהר מדי.
לאן הוא ממהר, לעזאזל? בחור כל כך צעיר. כל החיים לפניו. לאן
לעזאזל הוא ממהר עם המרצדס הזו?...
הוא עוצר בצד מהר, מזנק, כמעט נופל מתוך הרכב, כורע על הברכיים
על המדרכה ומקיא את נשמתו.
קפוצ'ינו. ביסקוויטים. טוסט עם חמאה. אלוהים יודע מה עוד.
רחמיי נכמרים עליו לרגע. הוא סובל. ככה זה תמיד כשאתה מקיא
במקום ציבורי- זה תמיד גורם לך להרגיש כמו ילד קטן.
הבושה. המבוכה. חוסר השליטה.
באמת שכאב לי לרגע.
אז שלפתי את המצלמה, וצילמתי אותו. הבזק אחד. ועוד אחד. ועוד
אחד.

הוא כבר סיים- מוחה את פיו בחולצה הלבנה כל כך, המעומלנת.
עוד הבזק.
הוא נכנס למכונית, מניח את הראש על ההגה עכשיו ועוצם את
העיניים.
מסכן.
הוא מרגיש נורא. חולה. הוא כבר מזמן לא גר עם ההורים, החברים
עסוקים, וחברה רצינית לא הייתה לו כבר שנתיים או שלוש. זה
החסרון העיקרי בסטוצים- כוסיות רק מצפות שתנגב להן את הפה,
בתום משחק התפקידים החביב עליהן- "עכשיו, אתה כוכב הקולנוע עם
הקשרים שמרוויח 20 מיליון דולר לסרט (מיליון לכל סנטימטר),
ואני סתם עוד זונה שאספת במועדון.... אתה, אתה שטרודל... אתה
בומבה...".
בומבה, חמודה, זה כשמתעוררים לבד.

ועכשיו, הוא אוסף את עצמו לאט, מרים את הראש מההגה ונוסע
הביתה.
הוא מרגיש כמו סמרטוט רצפה שמישהו טבל באקונומיקה, סחט, ייבש
ואז טבל שוב.
רק עוד הבזק אחד, בשם האב.