הפגישות שאסור לנו לפספס הן הפגישות שנראות המגוחכות ביותר,
בטח לא צפויות ובמקום כזה שנראה הכי פחות מתאים, כדי להכיר בן
אדם ולהגיע לשיחה בלתי רגילה בהחלט.
כשאני ערנית לסביבה שאני נמצאת בה, ואני בונה גשר בין המציאת
לאני הפנימי עם המטרה ערה, אני מבינה עד כמה מה שבחוץ קשור למה
שבפנים. אני מרגישה ומזהה את אלה שבפיו מילות המלאכים ואת אלה
שבפיו מילות השדים. החומה היחידה שמקשה לי להבדיל בינהם היא
חומת הרגשות והאשליות.
האירוניה היא להיתקל סתם בבן אדם זר שיושב לידך בנסיעה ,
ובעקבות סתם מעשה כלשהוא סתם אתם מתחילים לפטפט ומגלים שאתם
באותו תדר אנרגטי, במילים פשוטות יותר- "באותו ראש". כאילו
שעברתם את כל מה שעברתם כדי ביום הזה להיפגש ולהחליף מחשבות
על, בצורה לא נורמלית וזורמת. ואז הרגע הופך למין- אלמד ממך
משהוא ותלמד ממני משהוא, הרגעים האלו מביאים לי אושר, סתם
כך...זה קורה לי כל פעם שיש לי את האומץ הזה של לשבור את הקרח
עם הסביבה.

החברה בדיחה, הבודדים אמת.