ישבתי שם והיא לידי. לא נוגעת בי. לאדם העובר על פני ההמולה
הרועשת שלנו היה יכול להדמה שהיא מרגישה כל-כך בטוחה עימנו עד
שהיא נשכבת שם, בתנוחה עוברית. אך אני ידעתי שהיא מנסה לברוח.
היא בקשה להעלם, להתכנס בעצמה עד כדי הבלעות. הושטתי ידי אליה
וליטפתי את כתפה. היא נרתעה ומלמלה משהו בלתי מובן. ואז
התגלגלה על צידה השני, מתרחקת ממני.
אחר, דחפתי את תיקה השחור תחת ראשה. "תעזבי אותי" היא מלמלה
וזזה עוד, כבר יוצאת מים המברברים ומתמקמת בשוליים הקיצוניים.
"מה עובר עליך" שאלתי בדאגה
"לא משנה, כלום, עזבי"
"זה בגללי"
"לא, לא, מה פתאום..."
אבל ידעתי שהיא משקרת, או לפחות נמנעת מהאמת. מה קרה לנו?
היינו פעם חברות טובות, סיפרנו הכל אחת לשניה. פעם היא הייתה
חלק מאיתנו, מאותו קומץ אנשים שיושב כעת במסדרונות בית הספר,
וממלמל מנטרות שאולי יש להן משמעות.
ניסיתי להזכר מתי החלה להפנות גבה אלי, מתי החלה מתנכרת. נראה
כאילו מאז ומעולם. ושוב אותה השאלה- מה עשיתי? מה עשיתי?
התחלתי לזמזם שיר מוכר. שיר שנתנה לי לשמוע פעם, בתקופה אחרת
לגמרי, בחיים אחרים לגמרי. רציתי שתשיר איתי, שנצעק בקולי
קולות, אך היא סרבה, אפילו לא זעה ממקומה. כששדרגתי זמזומיי
לכדי מילים ומשפטים ענה לי קול מין ההמון
"שתקי"
נראה כאילו גבה צוחק עלי, צחוק ללא פרצוף.
מתי הספיקה להשתנות כל-כך? מאז... מאז שהחלה להראות עם אותה
חבורה איומה.. אני שונאת אותה! אותה ואת הגב המשפיל שלה! שונאת
שונאת!
"תשימי לב אלי כלבה! למה? למה את שונאת אותי?" דמעות חנקו את
גרוני "למה? למה?"
לא, לא דמעות, אלא היא. קפצה עלי, אחזה את גרוני בכפות ידיה
המזיעות, גהרה מעלי וצעקה "תשתקי! תשתקי!
תשתקיייייייייייייייייייי"

צפירת מכונית העירה אותי משנתי. שינה? לא, לא זוכרת שנרדמתי,
מה קרה? למה ידי כואבת כל-כך? הכל חוזר אלי אט אט... זכרונות
ואשליות מתוקות מזדחלות לראשי. בית ספר? גג מעל הראש? חברים?
אי פעם קרה? אי פעם היה אמיתי?
המכונית הלבנה טסה לעברי במהירות, פוגעת בי ומעיפה אותי אל תוך
עילפון והזיות. שוב אין אוכל בפי, שוב אין בכיסי דבר מלבד
מטבעות זוטרות ולכלוך, שוב לאיש לא אכפת אבל
לפחות הכל היה חלום.