השעה הייתה כבר מאוחרת, אחרי חצות זה בטוח. דריה ישבה מול מסך
המחשב, כותבת במרץ. אות אחרי אות, מילה אחרי מילה, שהתחברו
לסיפור ארוך ומרתק על שלושה ילדים בדרכם לירח. דריה אהבה
לכתוב, היא כותבת מאז שהיא זוכרת את עצמה. במטבח אפילו תלוי
שיר שהיא הכתיבה לאמא שלה כשהיא הייתה בת שלוש. במקום לצעוק
ולריב, היא הייתה כותבת או מציירת להורים שלה מכתב שמסביר למה
הם עיצבנו אותה. זה לא שלדריה היה כשרון מיוחד, או שטף רעיונות
וצורת התבטאות מצויינת בכתב, היא פשוט אהבה לכתוב. זה הכל. או
שאולי הרבה?
דריה העבירה את החץ של העכבר לכפתור השמירה, והוסיפה עוד סיפור
גמור לתיקיית 'דריה-סיפורים'. כבר היו שם קרוב ל-15 סיפורים.
כולם משלושת החודשים האחרונים. היא העבירה את החץ לסימן
ה'אקספלורר', אתר הבית של 'וואלה' קפץ למסך, העיצוב הכחול
והצבעוני הפריע לה בעיניים, אז היא עברה מהר לאתר של 'גוגל'.
אחרי שעתיים וחצי היא מצאה אתר שהיא אוהבת.
השעה כבר אחרי שלוש בלילה, ודריה עדיין קוראת, מוקסמת, סיפורים
של אנשים, חובבנים וידועים, באתר הכתום של 'במה חדשה'. היא
לחצה בהתלהבות על הלינק 'אני רוצה משתמש!' ופעלה לפי ההוראות.
והרי לה, דפיוצר אישי בבמה חדשה. היא העלתה כמה יצירות, והלכה
לישון, מחכה לאישור המערכת.
זמן הוא אחד מהתעלומות הגדולות בחיינו. משחק בחיינו העלובים,
הכל תלוי בו, הכל סובב סביבו, והוא כמו ילד קטן מתעלל ברגשות
הנזקקים לו. לעולם אין די זמן למי שצריך אותו הכי הרבה, ובמקום
זה, יש עודף רב מידיי לאלו שאינם זקוקים לו. הוא מעניק לאדם את
דקותיו האחרונות, אך גם גוזל אותן ממנו ללא אזהרה. הזמן חולף
ועף למי שממהר או נהנה, ונמשך ונמתח כשמישהו סובל או מצפה לדבר
מה. זהו טבעו של הזמן. דריה נאלצה לחכות שבועות עד שלבסוף
אושרה אחת מיצירותיה. סיפור על ילד שאינו מוצא את אמו בלב השוק
ההומה. ביום למחרת אושרו עוד שתיים מיצירותיה. ואחרי יומיים
עוד אחת. בסוף השבוע דריה כבר התהדרה בעמוד-יוצר מפואר בעל שש
יצירות ראויות לשמן. ואז דריה סיפרה לחבריה ומכריה שהיא כותבת
ב'במה חדשה'.
התגובות לא איחרו לבוא, וכולן הסתכמו בערך באותו הסגנון:
"דריה!! מותק!! וואי! זה ממש יפה!! אני ממש אוהבת אותך תמשיכי
לכתוב מותק!!" לא ביקורת ספרותית, אפילו לא התייחסות ליצירה
עצמה. נראה היה כאילו אנשים מנסים פשוט להראות את אהבתם דרך
האינטרנט. "כמה מיותר," חשבה לעצמה דריה, "להגיד שהם אוהבים
אותי באינטרנט? בשביל זה הם רואים אותי מחר בבוקר..." היא
הפסיקה להתייחס לכל הודעות החנופה שחבריה השאירו, והתרגשה באמת
כשקיבלה בקורות מיוצרים ב'במה'. תוצאה נוספת של החשיפה הייתה
פתיחת עמוד-יוצר לכל בן-אדם שני שהיא מכירה. אפילו אנשים
שבדרך-כלל לא היו פותחים אפילו ספר. פתאום, לכוווווולם יש
דפיוצר. בדרך כלל רוצים לפרסם כי כתבת, לא כותבים כי אתה רוצה
לפרסם. משהו פה לא מצא חן בעיני דריה. נכון שכמה מהאנשים היו
באמת כשרונים, מורן למשל הראתה לדריה כמה דברים שהיא כתבה הרבה
לפני שדריה בכלל שמעה על 'במה חדשה', ומורן כתבה יפה. אבל מורן
היא באמת ילדה כשרונית. טוב, זה לא נכון להגיד שכל מי שהתחיל
לפרסם בעקבות הלינק של דריה הוא כותב גרוע, אבל כל העניין נראה
מעט פתטי, לא?
|
