אין ספק שלהיות בכלא הסורי חצי שנה זה הרבה יותר קשה. החיים
בביקתת הסקי הקטנה נעימים מאוד. התנור מחמם, האוכל משביע
והשוקו מתוק. כל כך מתוק. כל כך לבד. לבד. לבד. לבד. לבד. לבד.
היום יצאתי מדעתי. שורות אלה נכתבות תחת השפעת בדידות חמורה.
הכותבת אינה אחראית לדבריה. הבדידות מדברת מגרונה. מבודדת
חברתית. לא יכולה לעשות אהבה. לא יכולה לעשות סקס. לא יכולה
להזדיין. לא יכולה לנהל שיחה. לא יכולה לדבר. היום אמא התקשרה
ונעלבה נורא. היא אמרה שהיא באה ואני, מרוב בדידות הייתי
עצובה. הלב שלי אצל מישהו אחר. אין לי לב לתת פה לכל אלה
שמבקשים אותו. אני הולכת ברחוב, הם מסתובבים, מעיפים מבט,
מבקשים את הלב שלי ואני אומרת לא. לא. לא. לא. לא. כבר לא נעים
אפילו ללכת לסופר. השומר ביקש את הלב. אמרתי שלא, "יש לי חבר".
"זה לא מפריע לי" הוא אמר. "אבל לי כן" התרגזתי. למנהל של
הסופר כבר אמרתי שאני נשואה. "אין טבעת, היא אבדה..."
טוב, בסוף נמאס להגיד "לא" לכולם אז אמרתי למישהו "כן". אירי
אחד, נראה דווקא נחמד. היה נורא!!!! לא קטסטרופלי כי הוא מאוד
נהנה ומאוד רצה וניסה לדבר על זה ואני, בנסיון נואש להבהיר לו
שלא יצא מזה שום דבר מעבר לפגישה הזאת, דיברתי על כל מערכות
היחסים שהיו לי בחיים והוא בטח חושב לעצמו עכשיו "כוסית
מתוסבכת"... במיוחד אחרי שאמרתי לו שאני לא אוהבת שנוגעים בי
כדי שלא יחשוב אפילו לנשק אותי בסוף הפגישה. בקיצור הוצאתי את
עצמי הרבה יותר מתוסבכת ממה שאני באמת  רק כדי שלא ירצה אותי,
מה שמביא אותי למסקנה שמופעי היחצ"נות האלה לא ממש מחמיאים לי
ואולי כדאי שפעם הבאה אני אקשיב לעצמי ולא אאנוס את עצמי לצאת
לדייט רק כי "צריך לצאת" וכי "אי אפשר לסרב לכולם". בטח שאפשר
לסרב. לכולם!!!! לכל הגברים, הזונות האלה, רקדני הבלט הורודים
שנראים כאילו הם יפרצו בבכי אם רק יגעו בהם. מה? אני צריכה
להגעיל את עצמי ולהיות נחמדה רק כי איזה כוסית בדמות גבר רוצה
לצאת איתי??? מה אני? זונה של כולם? מה? אני חייבת לצאת עם כל
אחד??? מה הולך פה??? אסור להגיד לא לפעמים???? שיעזבו אותי
המטומטמים האלה!!! תביא גבר ישראלי, שזוף וחטוב בתוך פיתה עם
גבינה צהובה "העמק" ונקניק פסטרמה טעים ואני אהיה מרוצה.