6 שעות בקו אוירי מישראל ואני תקועה כבר חצי שנה בביקתת הסקי
הקטנה שלי. בחוץ יורד שלג, אתה, בחום הישראלי הטיפוסי מסתובב
בחוץ בלי חולצה עם זיעה שנוזלת לך משריר לשריר על הבטן, לכוון
המפשעה, אתה אפילו לא שם לב, טוב, די, זה נהיה מונולוג מסוג
מאוד מסויים...
הריח שלך של קליפת תפוז, ריח הדרים כזה, שכל פעם שיורדים ממטוס
בנתב"ג מריחים אותו. ריח של הארץ. יש לך את הריח של האדמה.
לפני שלושה חודשים, אחרי שאמרת שנגמר ואני לא אראה אותך יותר,
הבאת לי את הריח הזה הנה ונתת לי להסניף אותו שבוע. שבוע שלם
היה לי אותך ולמרות שאמרת לי שמותר לי להשתמש בגוף שלך רק
פעמיים בעשרים וארבע שעות, ניסיתי יותר ואתה לא הסכמת. פסל דוד
אכל, ישן, חירבן וזיין אצלי בביקתת הסקי הקטנה שלי אי שם, 6
שעות בקו אוירי מישראל.
אחר כך הלכת ואמרת שלא תחזור יותר לעולם. כעבור שלושה חודשים
הבנתי שחזרת לחברה הקודמת שלך ואחרי שבועיים הבנתי שכבר לא...
חצי שנה אני מחכה לך פה בביקתה, ואתמול התקשרת. מה אתה רוצה?
אמרת שנגמר לא? תבוא, תבוא, אני מכורה לגוף שלך.
