הוא היה בשבילה פנטזיה. בלונדיני עם עיניים ירוקות. עמוקות. עם
סיפור. הוא היה גדול ממנה בשנתיים. כתה י"א. היא הזהירה אותו
שלא כדאי לו להתעסק איתה, אבל הוא פשוט לא הקשיב. היא ידעה
שהיא קטנה מדי. היא גם לא פחדה להגיד לו את זה. אבל הוא לא
הקשיב לה. פשוט לא הקשיב.
היא הייתה בלונדינית עם עיניים ירוקות. עמוקות. עם סיפור. היא
אהבה להפחיד זקנים ברחוב עם הסיגריה שלה. הייתה הולכת ברחוב,
מדברת אל עצמה. משננת טקסטים, מסדרת מחשבות. היא אהבה שלג. לא
רצתה להקשיב למי שאמר שאי אפשר שלג כל השנה. פשוט לא הקשיבה.
הוא היה צריך להסתפר. היא לא הייתה היחידה שאמרה את זה. אבל
היה לו קטע כזה ...קטע שהיה מדליק את כולם, לא רק בנות. הוא
היה מעביר את היד שלו בשיער, וכשהוא היה עושה את זה, אפילו
בנים הסתכלו. רק היא לא. משום מה, זה לא עשה לה את זה.
היא לא הייתה צריכה לצבוע את השיער, אבל היא רצתה להפטר
מהבלונדיניות שלה. היא שנאה את הסטיגמות, וזה למרות שהיא לא
הייתה בלונדינית אמיתית, רק בשיער. בהתחלה כולם ממש התלהבו
ממנה. כל קשר שהתחיל איתה, היה מתחיל בזה שאתה שפוט שלה. היא
הייתה ממש מפחידה...ולא רק עם הסיגרייה ביד.
הם היו באותו בית-ספר. זה היה קשה. החברים שלו, אלה שהוא
כביכול לא שם עליהם זין, אלה הפריעו הכי הרבה. הסתכלו מהצד,
אמרו דברים. היה קשה לו להתעלם, לא משנה כמה הוא ניסה...הם
ניסו...באמת שהם ניסו. ניסו לזרום עם זה, לראות לאן זה לוקח.
אבל מה זה לזרום? איך אפשר לעשות משהו כשלא ממש יודעים מה זה?
וזה היה ממש מוזר. זה לא היה קשר של ממש, זוגיות או משהו, אבל
שמו לב שמשהו קורה שם. אהבה. הם היו רבים כמו זוג נשוי, כמו
זוג זקנים. ובעצם, זה יכל להיות הרבה יותר קל אם הוא היה זקן
ומכוער, אבל...הוא היה רק זקן. וגם זה בקושי. כי מכוער הוא לא
היה...ממש ממש לא.
החלום שלו היה להמשיך ללמוד מוזיקה בניוק-יורק. הוא היה מתופף.
מתופף כזה שווה, עם להקה וגרופיות מסביב. פאק, כמה קיטשי אפשר
להיות?!
חלום שלה היה להיות שחקנית בניו-יורק. פעם היא אמרה לו שיום
אחד הם יפגשו שם. הוא אמר שיש עתיד...לה אולי. העתיד בשבילו
הוא לשבת בעיר עם דרבוקה ולקבץ נדבות. נהדר. משום מה, היא
לגמרי הסכימה איתו. כמה רעה אפשר להיות?!
היא אמרה לו שהיא מפחדת. שנה הבאה היא עוברת. לא רצתה להתחיל
משהו אבל ידעה. ידעה שאם היא לא מתחילה משהו היא עושה את הטעות
של החיים שלה. היא גם פחדה מכל הקטע הפיזי וזה. מגע ונשיקות.
מה היא אשמה שיש לה טראומות? והוא היה ממש בסדר. מוזר, הוא אמר
שזה לא כל מה שחשוב לו. הוא לא היה כמו כל שאר הבנים.
היא הייתה עושה בשבילו הכל: מביאה לו סנדוויץ' כשהוא היה רעב,
באה להופעות שלו, גם אם היא הייתה מותשת, אחרי חזרות של שש
שעות, למופע שלא ממש הזיז לה. גם אז היא הייתה באה, תומכת,
א-ו-ה-ב-ת.
היא יצאה אליו באותו יום. הם נפגשו במקום הקבוע. היא ידעה שהוא
הולך לומר לה את כל מה שהיא אמרה לו מההתחלה, מוזר, אבל היא לא
פחדה שזה יקרה. וזה בדיוק מה שקרה.
"אמרתי לך" היא אמרה לו. צוחק מי שצוחק אחרון. אבל בעצם, היא
נכנסה לדיכאון. דיכאון עיוור, כזה שאף אחד לא ראה ולא הרגיש.
אף אחד חוץ ממנה.
עכשיו היא מבינה שהוא היה רק פנטזיה בשבילה, שכשהיא השיגה
אותו, דבר שבהתחלה נראה לה כבלתי אפשרי, כל הקסם נעלם. עכשיו
היא מבינה שחבל, חבל שהוא לא נשאר אצלה בגדר פנטזיה. | 