אני נוסע עם עוזי כבר למעלה משבועיים ורק לאחרונה הגעתי למסקנה
שקשה לי להשתוות אליו במיוחד בתחום מסויים - החרבון.
עוזי מחרבן פעם ביום יציקה טובה מיד אחרי האוכל, אותה הוא מתאר
ע"י שימוש באי התאילנדי הקרוב למקום טיולנו. כך למשל - "היום
יצא לי קופיפי לה" בא לציין חתיכה קטנה בנפחה מהמצופה (מאחר
שקופיפי לה קטן מהאי קופיפי).
גם בימים של יציקה קטנה לא ניכרת עליו לעולם מידת אכזבה. אחרי
כל חרבון עוזי יוצא, מדווח בצורה עניינית על גודלה של החתיכה,
על פרטים מעניינים נוספים (צבעה, משך היציאה החריג) ועל מידת
שביעות רצונו מהתוצאה. כל-זאת תמיד בציפיה לגוש הבא. כך לעולם
לא תתפסו את עוזי מסתכל על היציקה של אתמול בערגה, אלא תמיד
הסתכלות אל עבר היציקה הבאה, בתקווה.
ואילו אני יושב בשירותים ומתחנן - הפעם, רק הפעם תעשה שתצא לי
יציקה טובה כשל עוזי, ומאוחר יותר יוצא מהשירותים כשאכזבה
ניכרת על פניי. ועוזי כמו תמיד מחייך אליי חיוך מלא אופטימיות
ושואל - "נו? איך היה? חרבון טוב?" ואני משפיל את עיניי וממלמל
"שלשול, שלשול..."
"זה קורה לך כי אתה רך מדי!" מפנה עוזי את תשומת ליבי אל
תאוריית החיים שלו.
"חרבונים רכים קורים לאנשים רכים. כמו שאתה מה שאתה אוכל, כך
גם אתה מה שאתה מחרבן"
ואני ממלמל "מה אני יכול לעשות? ככה אני" אבל את עוזי זה לא
מספק.
"אולי במקום לנסות להשוות תמיד את החרא שלך אליי תנסה לחשוב על
מה שיצא לך ואיך אתה משפר אותו".
אבל ככה אני, אף פעם לא שלם עם עצמי, תמיד מסתכל לצדדים, תמיד
מריח את של אחרים. שלי תמיד מעט מדי, מהר מדי ורך מדי...
ולעולם, לעולם הוא לא יסתום את הצנרת כמו של עוזי בצ'יאנג מאי.
"אולי אני פשוט אוותר?" אמרתי לעוזי יום אחד. "אולי אני פשוט
אשתין וזהו?"
"טפש" הוא אמר לי "אתה פשוט צריך לאהוב את החרא שלך כמו תינוק,
אהבה בלי גבולות, אהבה של שלמות והסכמה". אבל קל להגיד
כשהתינוק שלך במשקל 5 ק"ג שמנמן ומחייך.
אני מחליט פשוט לוותר כמו תמיד... אני אשלים עם זה שהחרא שלי
לעולם לא ייצא כמו שאני רוצה, וביחד איתו המרמור.
עוזי יוצא מהחדר. "זה בגלל שאתה אשכנזי" הוא אומר לי וסוגר את
הדלת. ולמרות שאני יודע שהוא צודק אני יושב לעצמי בחדר וחושב,
למה אני תמיד צריך להפיל את החרא שלי על אחרים? |
