"את יודעת", אמרה לי המורה בכיתה ב', ובלי שתדע עיצבה בטימטומה
או אולי בטימטומי את חיי: "את דווקא נורמלית, אפילו שההורים
שלך גרושים", כל החיים חשבתי על המשפט האידיוטי הזה, מפרקת
אותו, מנתחת אותו, האם אני נורמלית כי ההורים שלי התגרשו,
למרות שהם גרושים, או שאולי אין קשר, האם אני צריכה להוכיח
שאני נורמלית, ואם כן איך אפשר בכלל להוכיח?!.  שנים ארוכות
עסקתי במשפט הזה, כמו גם במשפטים נוספים מסוג זה, כמו מוסלמי
שמעביר באצבעותיו חרוזים בשרשרת קטנה, גם אני העברתי במוחי,
משפטים, שכמו נאדות יצאו מפי הדוברים.  אחד המשפטים - הפנינה
הסוגרת את השרשרת, שייכת לאישה, שהיתה פשוט מוכרחה לשאול אותי
באמצע הרחוב: "למה התחתנת והשארת את אימא שלך לבד?", באמת משפט
מפואר שצריך לדון בו.  האם טוב היה לולא התחתנתי? האם הייתי
צריכה להביא את אימא שלי (בעל כורחה) לגור איתי???.  טוב
שקראתי ספרי פסיכולוגיה במקום לכלות את זמני וכספי על ספה
מקצועית, לבעיה הזו קוראים "סינדרום סינדרלה", שכן אפילו
לסינדרלה היפיפיה לא עזר כלום, היא הרי התחתנה בסופו של דבר עם
הנסיך היפה, החכם, העשיר, אבל המשפחה שלה התייחסה אליה כאל
אפס.  מעניין מה התרחש בליבה של סינדרלה יום לאחר החתונה,
כשהמבטים המזלזלים-מקנאים המשיכו לחורר חורים בנשמתה. משמעותה
של הבעיה היא: לתת לאחרים לעצב את הדימוי העצמי ה-נ-מ-ו-ך שלך.
זה הרי באמת לא משנה מה עשיתי כדי להחשב "נורמלית", יש לי
רשימה ארוכה ארוכה של נסיונות. מה שמשנה - זה מה שבלב, נכון?.
היום אני הכי נורמלית שרק אפשר - יש לי את כל התעודות שמעידות
על כך: תעודת בגרות, כתובה, רשיון נהיגה, תעודות מקצועיות שני
תארים, ועוד אחד בדרך, אבל הכי חשוב שאני אימא בעצמי.  אבל אל
תדאגו, תמיד יימצא אותו ייצור אנושי שיהיה חייב, אבל פשוט
חייב, להעיר משהו.  אבל התפקיד שלי זה להיות נורמלית - וזה מאד
מאד מעייף.