חרא של יום. אין לי מה לאמר.
כבר 24 שנים שאני מנסה להפוך את היום הזה לשולי כדי שלא יכאב.
מנסה להתעלם מהמשמעות שלו. מנסה להאמין שיש אנשים בעולם
שאוהבים אותי.
אף אחד לא אוהב אותי.
אף אחד לא רוצה לאהוב אותי. אף אחד לא רוצה להכיר אותי.
אף אחד לא רוצה לשמוע מה שיש לי לאמר.
כופה את עצמי על אחרים כשאני בכלל לא רוצה.
עורכת חשבון נפש עם כל מי שאי פעם פגע בי. עם כולם.
הם לא יודעים כמה שאני שונאת אותם.
רוצה שיקרו לי דברים טובים לפעמים.
רוצה להיות כמו כולם.
רוצה שירצו אותי ויגידו לי לפעמים כמה שאני יפה.
רק לפעמים.
שיסתכלו עליי במבט מעריץ.
שלא יעזבו אותי כל הזמן.
שלא יתנו לי להרגיש זקנה.

כשאני כבר זקנה.
רק כאב וסבל צברו עשרים וארבע השנים האחרונות.
רק אכזבות מרות וכאבי לב.