|
חרא של יום. אין לי מה לאמר.
כבר 24 שנים שאני מנסה להפוך את היום הזה לשולי כדי שלא יכאב.
מנסה להתעלם מהמשמעות שלו. מנסה להאמין שיש אנשים בעולם
שאוהבים אותי.
אף אחד לא אוהב אותי.
אף אחד לא רוצה לאהוב אותי. אף אחד לא רוצה להכיר אותי.
אף אחד לא רוצה לשמוע מה שיש לי לאמר.
כופה את עצמי על אחרים כשאני בכלל לא רוצה.
עורכת חשבון נפש עם כל מי שאי פעם פגע בי. עם כולם.
הם לא יודעים כמה שאני שונאת אותם.
רוצה שיקרו לי דברים טובים לפעמים.
רוצה להיות כמו כולם.
רוצה שירצו אותי ויגידו לי לפעמים כמה שאני יפה.
רק לפעמים.
שיסתכלו עליי במבט מעריץ.
שלא יעזבו אותי כל הזמן.
שלא יתנו לי להרגיש זקנה.
כשאני כבר זקנה.
רק כאב וסבל צברו עשרים וארבע השנים האחרונות.
רק אכזבות מרות וכאבי לב. |
|
|
חבר שלי ששמו
שמור במערכת
חירבן פעם בביצה
מלאת יתושים
בקליפורניה
(בטיול משפחתי)
ולאחר שסיים
לשלשל את
הקוורטר-פאונדר
עם הצ'יפס
המוגדל הוא ספר
71 (!) עקיצות
ברדיוס של
שלושים סנטים
מהרקטום.
מתוך "1001
סיפורי חרא" מאת
הנזיר מטליסמן |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.