געגוע זאת לא סתם מילה בשיר מוכר. געגוע, זה סוג של ריקנות
מעורבת בכאב לב, מהסוג שגורם לך לנשום כל נשימה פעמיים, במין
כבדות שכזו, וכשאתה מוציא את האוויר אתה מרגיש שאתה נחנק.
מרוב הגעגוע.
כשאתה אוהב אתה מתגעגע. וכשאתה מתגעגע אתה בדר"כ בודד. כי יש
את התחושה הזאת שרק מישהו אחד יכול למלא את החלל הריקני והבודד
הזה, והשאר, זה לא שהם לא בסדר. הם בסדר. אפילו יותר מזה. אבל
הם אף פעם לא יבינו. כי לכל אחד יש געגוע משלו.
הגעגוע שלי, זה סוג מיוחד של געגוע. מין סוג כזה שמלווה אותי
תמיד. לפעמים הוא עוזב לי את היד. ואני שמחה. מאושרת.
מאז שהוא נסע, לא הגעגוע, אלא הוא, הוא שגורם לי אושר ומבריח
את הגעגוע. הוא, שהחיוך שלו עושה לי מין חמימות כזו בלב, מין
הקלה. הוא, שהעיניים שלו מסתכלות אליי ישר לתוך הלב ומבינות
אותו בלי שביקשתי. הוא, הוא, שרק לראות אותו גורם לי לעזוב
לגעגוע את היד ולשכוח אותו.
הוא, שהמילים הרכות שלו הן כמו קרן אור מחממת ביום חורף
קר,השאיר אותי כאן, בחורף הזה, בלי מעיל, בלי מילה, רק עם
הגעגוע, ששב ואחז אותי ביד. לגעגוע המיוחד שלי, קוראים אהבה.