תקוע פה, כמו כלא, לא רק לגוף, אלא גם למוח שלי.
אפילו שאני בשיעור אין לי שום מחשבה שתוציא אותי מפה.
בהזיות הכי אלימות שלי, במחשבות הכי טובות שאני יכול לחשוב,
עדיין לא מסוגל להרגיש יותר טוב.
כמו בצומת ענקית שכל דרך היא דרך ללא מוצא, לא משנה מה אבחר
אני תמיד אגיע לאותו מקום, לכלום. אבל בכול זאת אני מנסה
להמשיך רק בגלל שאולי מתישהו, אם בכלל, אני אמצא את הדרך
הנכונה, שתוביל אותי לאנשהו, לא אכפת לאן, רק לאנשהו. החלל,
השעמום, הריקנות של כל יום שעובר בלי מטרה בלי שינוי. רק בכאב
שלא יתואר וזה רק מחמיר.
ועדיין אין שום סימן לדרך נכונה, כבר התיאשתי, אין לי מושג מה
משאיר אותי, אני לא יודע מה, אבל  יודע שהוא ממש רופף ושבכל
שניה אני יכול לפול לתמיד, לכאב אינסופי, אולי למקום שכולו
טוב, אולי פשוט לכלום. אני לא יודע, מפה זה נראה כמו שחרור.
אני מאחל אליו בשקט, לא משנה מה, בסוף כולנו נגיע לשם, לא משנה
איזה דרך ניקח. אז למה לא לעשות קיצור דרך? אין לי מה להפסיד.
אני חושב. לא הייתי רוצה ללכת בסיום גדול, אפילו לא עם איזה
סכין או אקדח, זה יותר מדי messy, פשוט הייתי רוצה ללכת לישון
ולא להתעורר. ואז לא יודע מה יהיה, כנראה יותר טוב מעכשיו. אבל
אני לא סגור על זה. אני גם לא רוצה לדעת אבל אין מוצא אחר, זאת
הדרך היחידה לצאת מהסיוט הזה, גם הכדורים לא יתנו לי תירוץ
לקיום העלוב הזה, זה במקום סבל זה יהיה סתם בזבוז של אוויר,
מים, אוכל, זמן.
אם חושבים על זה אז כולם ככה, אבל לא אכפת לי מהם, שימשיכו עם
הזבל הרגיל שלהם. אם הם חושבים שזאת סיבה לקיום העלוב שלהם אז
אני לא אשבור את האשליה שלהם. יכול להיות שפשוט אני רוצה
שמישהו ישבור את האשליה שלי.
אני רוצה להיות מסוגל לקום בבוקר בהרגשה טובה, אני רוצה להיות
מסוגל להרגיש טוב, ואני לא מדבר על דברים חיצוניים זולים, פשוט
ללכת עם הרגשה נעימה כזאת.
אבל זה לא אפשרי, לפחות לא בזמן הקרוב.
אני לא רוצה פשוט להעביר את הזמן עד שאני אהיה ממש זקן ואז
להגיד: "איזה זבל כל זה חבל שלא מתתי לפני 40 שנה". אני גם לא
רוצה ההיפך, אבל בסוף כולנו נמות, ואז זהו, כבר לא יהיה אכפת
מכלום, כולל איזה חיים היו לנו.
כמו לקרוא ספר עד האמצע ואז לדלג לסוף, אז נכון שיכולת להינות
מכל החצי הנוסף אבל זה לא משנה כי בסוף תמיד תגיע לפרק האחרון,
ותדע מי היה הרוצח וזה לא משנה איך הם תפסו אותו העיקר שזה
העיקר, זהו, אין מעבר לזה.
מרגיש כאילו המציאות מרתקת אותי לרצפה ומונעת ממני להרגיש טוב.
אפילו בתוך הראש במציאות שאני יוצר לעצמי, אפילו שם אני לא
מרגיש טוב, ואם שם אני לא מרגיש טוב במציאות שיצרתי לעצמי, אז
איפה כן ארגיש טוב?
אני נעול בתוך המחשבות האלו ואני מקווה לצאת לפני שיהיה מאוחר
מדי, מתישהו גם מה שמחזיק אותי יעלם ואז הכל יגמר בשבילי, אולי
פשוט זה יתחזק, ויגמר לי לגמרי הכוח, ואין יותר מאיפה לקחת
אותו.
אני יודע שזה מפחיד. אני בעצמי מפחד, אבל את האמת? זה הדבר
היחיד שנותן לי תקווה, שהשניים וחצי אנשים שאכפת להם לא יסבלו
יותר מדי. טוב בעצם את מי יש: אמא ואבא שמהם לא ממש אכפת לי.
חוץ מזה שהם יתגברו על זה, יש להם עוד שני ילדים. הם בטח
יאשימו את עצמם. האמת, זה קצת באשמתם. ויש את מאיה, אה מאיה זה
כנראה מה שמונע ממני לעשות שטויות, אבל גם היא תתגבר אם זה לא
ייקח שבוע או שבועיים זה ייקח חודשיים, אולי שנה שנתיים אבל
בסוף זה יפסיק לכאוב, והיא תמשיך בחיים שלה. היא רק בת  חמש
עשרה יש לה מספיק לחיות והזמן מרפא. אני חושב מה יהיה עם שאר
האנשים שלא אכפת להם, וזה בסדר כי גם לי לא אכפת, אבל בטח כולם
יהיו בהלם, באבל ו"מי היה מאמין???". מוזר, למה שזה יזיז להם
למה פתאום שיהיה אכפת להם, לא הייתי רוצה לתת להם את ההנאה
הזאת.
אני חושב על מה שיהיה אחרי שנה, שנתיים, חמש, עשר שנים. כולם
ימשיכו בחיים שלהם. אולי חמישה אנשים פעם בשנה ימצאו זמן
לזכור, אבל אחרי כמה שנים כבר גם הם לא. אולי ההורים שלי כל
שנה יזכרו, אבל כשהם ימותו כל מה שישאר זאת מצבת אבן קרה, עם
פרחים נבולים וכמה אבנים, מצבה שאף אחד לא יבוא לבקר, סתם
תעמוד שם. חבל, בזבוז של מקום.
אולי מתישו ילדים שיבואו לאזכרה של סבא שלהם יקראו את המצבה.
אין לי מושג איך להרגיש שאני קורא/כותב את זה, זה לא משפיע
עלי, אני עדיין עם אותה הרגשה, קרה, מרוחקת, סובל. כנראה זה לא
מספיק בשביל לגרום לי להרגיש רע, כנראה בגלל שאני כל הזמן עם
המחשבות האלה הן לא מפריעות לי, הן סתם. אני מקווה שאני אקרא
את זה מתישו עוד פעם, ועוד יותר אני מקווה שאני לא אאמין איך
הייתי מסוגל לחשוב ככה. כנראה שאצטרך לחכות ולראות. בינתיים
אני אחכה קצת, ממש קצת, לראות מה הלאה ואנסה למצוא סיבה, לא,
אפילו לא זה. כמו שאני מכיר את עצמי אני פשוט אחכה שזה יבוא
אלי. וכשזה לא יבוא כי זה אף פעם לא בא, אז לפחות יהיה לי
תירוץ. זה הפתרון הכי קל. אבל אני לא מסוגל להתאמץ, אני לא אקח
את הדרך הארוכה בלי לדעת מה יש שם, אני אקח דרך קיצור כי יש לי
שם קצת מושג, ניחוש פרוע, שאולי יהיה שם יותר טוב.