עברו חודשים מספר מאז פגישתנו האחרונה. אבל לא היה לי ספק שגם
זו תהיה מוצלחת כמו תמיד. ואיך לא - הרי אנחנו כל כך קרובים.
אבל עכשיו כשאני עומדת ומסתכלת בעיניים האלה שלו, הכהות האלה
עם הגבות המסודרות בצורה מושלמת מדי, אני מבינה שמשהו השתנה.
אני מנסה לחשוב מתי זה קרה ומבינה שאין לי אף שמץ של מושג.
מנסה להיזכר בפגישה הקודמת שלנו, אם גם אז היה המבט המוזר ולא
מוכר הזה בעיניים שלו. לא משנה כמה אני מנסה ומאמצת את שאריות
המוח שלי בתקווה שיפעל, אני לא זוכרת כלום.
לרגע אני מתעוררת מהמחשבה ומבינה ששנינו עומדים כבר מספר דקות
בלי להוציא מילה, בלי למצמץ כמעט ובוהים אחד לשניה בעיניים.
עכשיו אני כבר מתחילה לחשוב על מה לומר ברגע דפוק שכזה. אולי
לבנאדם עם המבט המוכר יותר הייתי מוצאת משהו מתאים, שיצחיק
אותו, אבל עכשיו עם האחר, הזר הזה, זה הרבה יותר קשה.
אני מתחילה להיכנס אל תוך עצמי שוב, שוכחת מהרעיון להציל את
המצב במשפט מחץ. מנסה לנחש על מה הוא חושב עכשיו. גם הוא הקודם
וגם הוא הלא מוכר שעומד מולי. הוא הקודם כנראה לא היה מגיע
למצב הזה בכלל. הוא הקודם היה פשוט אומר משהו לפני חמש דקות או
מתחיל להיקרע מצחוק לפני ארבע. והוא החדש הזה, אין לי מושג מה
הוא יודע לחשוב.
לרגע חולפת בי מחשבה, רצה אפילו, וצועקת אלי כדי שאשים לב.
מחשבה מהקטנות האלה הברורות שמנסים להתעלם מהן כדי לא לגרום
למצב להיות עוד יותר גרוע. אבל זאת, הקטנה, ממש לא נותנת לי
לברוח ממנה. אני גם בלעדיה יודעת שהמצב לא משהו. שכנראה לא
יהיה לנו מה לעשות ביום הקרוב ביחד, אלא אם נמשיך עם המבטים
האלה. גם בימים אחרים לא יהיה לנו מה לעשות, הוא גם כנראה לא
יתקשר יותר.
אי שם במרחק של שנות אור אני שומעת אותו אומר את שמי, כאילו
בודק אם אני ערה. אני מחזירה לו סימן חיים ומתחילה להרגיש נורא
לא במקום. הוא שואל אם אני בסדר ואני חוששת לאשר, אחרי הכל
לאבד אותו זה לא בסדר.
אנחנו ממשיכים עוד כמה שניות עם המשחק, מי ישפיל את עיניו
קודם. ואז בלי שום אזהרה מוקדמת הוא זורק את הכל עלי - "את
בטוחה שהכל בסדר? שלא קרה כלום? כי את נראת מוזר... המבט הזה
שלך... הוא לא שלך פתאום."  
שוב אני אשמה. כמו תמיד.