אני רוצה יותר. לא משנה מה יש לי, אני רוצה יותר. רוצה אחר,
משהו שונה, מעבר לפינה, בקצה השני של המדרכה.
אני רוצה את השכנה. זה לא משנה כמה שאשתי יפה, כמה מבינה
וחכמה, זה בכלל לא חשוב מה. שתהיה כל מה שאפשר, שתהיה חווה
בכבודה ובעצמה, אני רוצה את השכנה!
זה ילדותי, זה מטומטם, והכי גרוע - זה טבעי. מישהו מחייך ואומר
לי שזה טבעי ובא לי לחנוק אותו. טבעי?! מה כבר אפשר לעשות נגד
זה? על ילדותי ומטומטם אפשר להתגבר, אפשר להתבגר, אפשר ללמוד
ולהשכיל, אפשר גם מקסימום להתחכם, לבלף לשכוח ולהתעלם, אבל נגד
הטבע מה אני כבר יכול לעשות? זה נורא. אני נורא. אשתי ישנה
לידי, בטח חולמת על איזה שואב אבק חדש או סט כלים למטבח, הבן
שלי ישן בחדר הסמוך, חולם על ציפי שביט או על פחדרון בארון
ואני חולם על תנוחות עם השכנה. חלומות של סוטה מין, של חלאה.
מתחשק לי לבעוט לעצמי בראש, להיכנס אל תוך תא מעצר, לא יודע
מה, לקלל, לירוק על הריצפה, אבל שום דבר לא עוזר. דקירות,
הדחקות דחיפות מכות חרטות או אהבה, אני עדיין רוצה את השכנה,
ובכלל לא חשוב שמה!
אורי הקטן מושך לי בשרוול המשוחרר ואני חושב בשביל מה? בכלל
בשביל מה? בוהה באיזו פינה עד שחווה אישתי, נעמדת מולי ומסתירה
לי אותה בכוונה תוך כדי שהיא מרוקנת את הסיגריה מאצבועותיי ואת
המאפרה הגדושה אל תוך פח אשפה. אני מניח לזה ומניח לה, מחפש לי
פינה שונה וסיגריה חדשה.
אורי הקטן מושך לי בשרוול המשוחרר ואומר אבא, הבטחת! אבא,
הבטחת! חווה דוחפת אותי שני סנטימטר ימינה ואני חוזר שני
סנטימטר שמאלה, שמעון, היא אומרת, נו, שמעון, תתעורר.
אני נמתח, נחלש ונאנח, מה?
ל"ג בעומר אבא! לג במה? ל"ג בעומר, שמעון, הבטחת שתעשה איתו
מדורה! חווה אומרת ומכווצת את מצחה עם כף ידה. אבא בבקשה, בוא
נעשה מדורה, אורי מחזיק לי את האגודל. בבקשה?
אתה לא הולך עם החברים שלך? אני שואל. רוצה איתך, הוא אומר.
מה עם אמא? אתה לא רוצה ללכת עם אמא? הוא מהדק את ידו סביב
האגודל שלי ומשפיל מבט. הוא אומר בלחש, רוצה איתך. חווה מסתכלת
עלי. אני מתבייש בעצמי.
אני חושב, מעולם לא הגעתי נמוך יותר, כאן, עם משפחה, עם פינה
חמה. דווקא כאן, ועכשיו. בל"ג בעומר, לא ביום כיפור, לא בתשעה
באב, לא בצום, הייאוש בא לי דווקא עכשיו, בחג.
אני עוצם את העיניים ומחזק את שרירי הלסת בשביל שלא להשמיע שום
אנחה ובשביל שלא להבחין באיזו דרך אני מתרומם מהספה. אני דוחף
את הברכיים עם ידיי עד שגבי המקומט מתיישר בזווית חדה.
במרפקים רועדים ובכל כוחי ידיי לבסוף מתיישרות, וגבי מזדקר.
אני מטה את כובד גופי אחורה על המשענת של הספה ופוקח עיניים.
מנוחה. אז אתה רוצה לעשות איתי מדורה? אורי שואל.
אני קורץ לו קריצה כבדה ומעלה חיוך צד. הוא מחייך בחזרה ורץ
להביא מעיל קטן.
בינתיים אני מנסה למשוך באצבועותיי את שרירי הירכיים עד שאלו
נמתחים ורגליי מתיישרות בזוית של מאה ועשרים מעלות, אני מטה
שוב את כל כובד גופי והפעם קדימה, עד שכפות רגליי נוגעות
בריצפה ואז, כשראשי כבר כמעט ונופל אל בין רגליי לשטיח ומשם אל
מתחת לשולחן, אני דוחף בשאריות כוחי את הריצפה ופתאום נעמד.
אני צועד כמה צעדים זהירים עד שאני מרגיש שיש בי עדיין את
היכולת הזאת ללכת על שתי רגליים. אני לובש מעיל ושם סיגריות
בכיס.
חווה נותנת לי שקית ניילון עם שני תפוחי אדמה מצופים בנייר כסף
ועוד שתי שקיות שוקו קטנות.
זה למדורה, היא אומרת ומחבקת אותי, היא מחבקת אותי, אין לי
מילים, היא מרגישה וכבר יודעת הכל, אני מחבק בחזרה אבל היא בכל
זאת מבינה. המחשבות שלי כבר אצלה, בבטן, והיא פגועה,
היא פגועה ואני בתהליכי זיקנה ילדותית, ייאוש וגסיסה מתקדמים
והולכים כרגע, למדורה עם שוקו ותפוח אדמה.
אבא, אתה עייף? אני הולך ומרגיש רעידות מרגיזות ברגליים בכל
פעם כשאני דורך על המדרכה, בין צעד לצעד אני מספיק לקוות
שהרעידות יפסקו, אני מספיק לקוות ולהתאכזב מימין ומשמאל בשני
צעדים קטנים, בשתי פסיעות מזעריות.
שיפועים בקצוות הרחוב ומישור אחד ביניהם יוצרים צורה של מעין
אמבטיה גדולה מאספלט, מאחורי כל קצה משופע יש כיכר עגולה וספסל
אחד מכל צד. בכל בוקר מסתובבות מכוניות מסביב לשתי הכיכרות
בדרך אל המישור משני צדדיו של פס לבן אחד. כף היד הקטנה של
אורי בכף ידי, לאן אני הולך? בכלל בשביל מה?
אבא, אתה עייף? אני, אני האבא. אני הולך למדורה.
כן אורי, אני מאד עייף.
אבל אתה רוצה ללכת למדורה, נכון?
נכון.
אבל אבא, מאיפה נשיג עצים?
לא יודע, אורי, אני באמת לא יודע.
אבל אתה רוצה ללכת איתי למדורה, נכון?
נכון.
אז מה נעשה?
נעשה מדורה בלי עצים.
איך אפשר?
נקח קרטונים מהמכלת.
קרטונים?
כן, קרטונים, אפשר לעשות מדורה גם מקרטונים.
אתה בטוח?
כן. קרטונים וזרדים זה מספיק.
אנחנו לוקחים שלושה ארגזי קרטון מהמכלת, ומתיישבים לא רחוק משם
מאחורי ספסל בפינה של גן ציבורי.
אורי מסדר אבנים במעגל ואני מניח בתוכו ארגז קרטון, זרדים וכמה
אצטרובלים. אני מדליק סיגריה וקצה של קרטון.
אבא, אפשר לשים עכשיו את התפוח אדמה?
כן, שים אותו עכשיו באמצע.
אני מוסיף קרטון למדורה, הזרדים מעלים עשן סמיך.
אבא, עכשיו אוכלים?
אני מרים תפוח אדמה מתוך העשן, נייר הכסף עדיין קריר.
לא, זה עדיין לא מוכן.
אבל לא נשארו לנו קרטונים. אתה רוצה שאני אביא עוד מהמכלת?
עזוב אורי, זה לא יעזור.
אבל יש שם עוד קרטונים, אני ראיתי!
זה לא משנה.
אבל מה עם המדורה?
לא יודע אורי. אני ממש לא יודע עכשיו.
אורי לוקח את תפוח האדמה שלו ומקלף את נייר הכסף מסביבו. אני
משתדל שלא לראות אותו ומסתכל לעבר צד אחר. אני שומע אותו מנסה
לאכול ואז בוכה במשיכות אף קטנות. העשן הסמיך מתפזר ואני מתחבא
מאחורי מה שנשאר מהסיגריה.
אבא...?
מה אורי?
אני רוצה הביתה. הוא קם ומניח את תפוח האדמה ליד אבן אחת. הוא
מנקה את האף שלו עם השרוול ואומר, אני הולך הביתה. אתה בכלל לא
רוצה לעשות איתי מדורה.
אבל אורי, אני מאד רוצה לעשות איתך מדורה...
אם היית רוצה אז היית מביא עצים.
אבל שכחתי אורי...שב, בוא נחשוב על פיתרון.
אם היית רוצה אז היינו הולכים לשדה ועושים שם מדורה, ולא כאן
מאחורי הספסל הזה.
הוא מתחיל ללכת.
חכה לי רגע אורי, תן לי רק רגע לקום.
אני רוצה לחזור לבד. הוא אומר ומתרחק.
לא! חכה רגע! בוא נשרוף את הספסל...?!
אני מנסה לקום אבל הידיים שלי לא מגיעות לספסל, אז אני נשאר
תקוע על האדמה.
אורי! חכה! בזוית עיני אני רואה אותו הולך עם המעיל הקטן שלו
ומתרחק.
אני נשכב על הגב ומנסה בכל הכח להסתובב על הבטן, אבל הכאב מטפס
עלי כמו חוד סיכה קטנה מהקרסול דרך עמוד השדרה אל תוך הראש
ואני מתעלף.

אני נעמד מול הדלת של השכנה.
אני רוצה יותר. אני אפילו רוצה לרצות משהו אחר. רוצה להיות
מישהו אחר. רוצה להיות אחד שלא בוגד באשתו, אחד שרוצה לעשות
מדורות, אחד שסוחב עצים, אחד שלא מתעלף בגינות. אני רוצה לרצות
דברים יפים, או לא לרצות בכלל. השם שלה כתוב על פתקית ורודה
ליד כפתור אדום בצורת לב.
אני רוצה להיות איש טוב ומאושר, אבל משום מה אני צריך לבחור אם
להיות מסכן או להיות חלאה.
על שטיח קטן מול הכניסה כתוב WELCOME באותיות גדולות.
אני חושב לחזור הביתה, לבקש סליחה. אני חושב ללכת לישון, לשקר
לה, להגיד לה שאני רוצה רק אותה. להגיד לה שאני מאושר, שאני
שלם עם החיים האלה, כאן ברחוב הזה, באמבטיה הזאת, איתה.
אני לוחץ על הכפתור הלבבי והאדום אבל לא קורה שום דבר.  
אני חושב פשוט לדפוק לה על הדלת, להגיד הכל על הזין, את החיים
האלה אני לא המצאתי! נולדתי בבית חם, קיבלתי חינוך למופת,
למדתי את מה שלימדו אותי ואין בי טיפת רוע בלב. אני רוצה להגיד
לה שתמיד הייתי בסדר, שהייתי נקי, שלא עישנתי הרבה סמים, שלא
היו לי סיוטים בלילות.
אני לוחץ שוב על הכפתור אבל לא קורה שום דבר.
אני חושב פשוט לדפוק לה על הדלת, להגיד לה שכל מה שעשיתי בחיים
שלי זה בגרות, צבא, אוניברסיטה, חתונה ואורי אחד קטן. אני לוחץ
ולוחץ עד שהכפתור נתקע בתוך הקיר.
אני נורמלי, בריא ויציב מבחינה כלכלית, אני נגד דיכוי, נגד
השפלה, אני נגד אלימות, אני פצפיסט. אף אחד לא הסיט אותי, אף
אחד לא שיחד אותי, הטלווזיה לא הרסה אותי, ובכל זאת אני חושב
פשוט לדפוק לה על הדלת ולהגיד לה שהחיים הובילו אותי הנה, דרך
הצינורות המקובלים, בדרך הישרה, דרך האבנים הצהובות ישר לכאן,
אל הצד השני של המדרכה, אליה, עם שוקו, תפוח אדמה, וזיקפה.
אני דופק על הדלת עד שהיא נפתחת ומול השכנה אני חושב בשביל מה?
בכלל בשביל מה? היא שואלת אותי כן...? אני חושב שאלה מוזרה,
אני חושב מה היא? שום דבר. אני מנסה לחייך אבל אני לא מבין
בשביל מה? אני מסתכל עליה, חושב, היא יפה, היא צעירה, היא
מקסימה, אבל לעזאזל! אני רוצה הרבה יותר! שתהיה כל מה שאפשר,
שתהיה חווה בכבודה ובעצמה, אני לא רוצה אותה! אני רוצה משהו
אחר מעבר לפינה, בקצה השני של המדרכה.
היא שואלת אותי שוב, כן...? אני עונה לה - לא.
היא אומרת - אדיוט! וטורקת את הדלת.
אני זורק את עצמי על מעקה בשביל ליפול בזוית הנכונה על שפת
המדרכה, אבל אני מפספס ונופל על הגב. אני רוצה לשבת אבל אין לי
ברירה אלא לשכב על האספלט.
אני מעשן סיגריה. אני חושב בשביל מה? בשביל מה לטרוח בכלל? הרי
אי אפשר להגשים את הרצון כי הוא תמיד בורח למקום אחר, ככה שאי
אפשר להיות לגמרי - מרוצים. אז בשביל מה בכלל לנסות?
בשביל מה לנסות ולהיות מאושרים אם אי אפשר בכלל להיות מרוצים?
בשביל מה לקום בבוקר? לרדוף אחרי הזנב של עצמך? אני חושב, צריך
להסתכל על זה אחרת, צריך ללמוד להתפשר, להסתפק במה שיש. אבל
לעזעזל! למי בכלל יש כח לזה?!
אני חושב להיות קטן, לחטוף תנומה בתוך חפיסת ווינסטון אדומה,
להרהר על המעבר בין שני חצאים של גלולה, לחיות בתוך הכיס של
החולצה, בתוך התא של הכסף הקטן בארנק, אני חושב להצטופף בתוך
קופסה של שקדי מרק, להסתובב שמאלה על פקק של בקבוק ארק קר.
אני קורא לאשתי בקול רם - חווה! חווה! חווה! היא גוררת אותי
הביתה ומשכיבה אותי על הספה.
היא שואלת אותי, שמעון, מה קורה לך? אני מבקש ממנה סליחה. אני
משקר לה, אומר לה שאני רוצה רק אותה, אני אומר לה שאני מאושר,
שלם עם החיים האלה, כאן ברחוב הזה, בתוך האמבטיה הזאת, איתה.
היא גוררת אותי לשרותים ואני מקיא באסלה. היא גוררת אותי
למיטה, מלבישה אותי בפיג'מה ומלטפת לי את הראש. היא שואלת
אותי, שמעון, מה אתה רוצה? אני שואל בחזרה, מה? ב-כללי?
כן, מה אתה רוצה מהחיים האלה?
בתכל'ס כלום - שום דבר. אני עונה ומסתובב אל הצד השני.
אתה אוהב אותי?
כן.
לא, שמעון. אתה לא אוהב אותי. אם היית אוהב אותי אז לא הייתי
צריכה לגרור אותך הביתה.
אם היית רוצה אותי, לא היית דופק על הדלת של השכנה.
ראית אותי?
כן. ראיתי אותך.
חווה, אני מצטער.
אבל תבין, שמעון, אני באמת לא כועסת. גם אני רוצה מישהו אחר.
את מי את רוצה? אני שואל.
אני רוצה מישהו אחר, משהו אחר, אולי את השכן. אני חושבת שאני
רוצה את השכן.
איזה שכן?
לא יודעת שמעון, אני מצטערת, אבל זה לא חשוב איזה שכן, אולי זה
בכלל לא השכן, אולי סתם, אני פשוט רוצה מישהו אחר, אולי אני
פשוט רוצה יותר.
אבל חווה, אני אומר, משתדל לחייך חצי חיוך, זה בסך הכל
מאד...טבעי...
אני רוצה להיות קטנה, היא אומרת, אחת שהולכת ונעלמת כאילו לא
היתה מעולם, אני רוצה להיכנס אל תוך מזוודה קטנה בדרך
לפורטוגל, בלי שישאלו אותי איפה שמעון, בלי שיחפשו אותי פה,
ושם.
אני מסתובב אליה ומחבק אותה בכל הכח. תחבקי אותי בחזרה, אני
מבקש ממנה.
היא שואלת אותי, שמעון, בשביל מה? בכלל בשביל מה? היא מחבקת
אותי ושואלת אותי, בשביל מה?