ידיים, תמיד ידיים. יד אחת, חמש אצבעות. וביד השנייה - גם.
פעם פחדתי מהן, מטיילות על גופי האסור במגע, חופרות בתוכו.
מחללות.

ובציורי, תמיד היו חסרות ידיים, תמיד היו בכיסים, מאחורי הגב.
ידיים, לא יודעת לצייר ידיים.

לא מעיזה לצייר אותן, שלא לזכור, את הלילות, רוויי החשיכה
והמגע.

ורק ידי שלי, נוגעות לפעמים, אבל גם הן, אסורות.

ועכשיו ידיה, ארוכות האצבעות, שלא כידיים ההן.
ידיה הלבנות על גופי החשוף. מתבוננת בהן מתוות מעגלים על חזי,
על גבי, על פני.
ידיה מביאות נחמה, עוטפות אותי לתוכה.

נושקת לאצבעותיה הלומדות את תווי פני.

נושקת לה.

כבר אין
פחד.