|
10/2/98
נגיעה עדינה
אך את בעיני נוגעת במבטך העדין
ובשפתי את נושקת בעורך העדין
ואוזני נמסות לקולך הערב
ואיך בחיוכך את מקסימה אותי
בוהה בתקרה ורואה את פניך
ולבי קורא לי בקולך
אך הקרנתי מאושרך כשאהבתי
ביום ההוא בעיר נידחת
כאשר חיוכך קסם לי
ומילותייך חיבקו אותי
יושב רחוק ממך ומרגיש קרוב
ולבי קורא לי בקולך
ומבטך אשר נושק לי ומכסה אותי לישון
ומילותיך הנשמעות לי כמנגינה
ואני עוד מתפעל מכוחה של האהבה
ומהפעמים הרבות שאני חושב עליך
ואני יושב וחושב עליך
ולבי עד קורא לי בקולך
מביט אל האופק וראשי קורא לך ואני מביט בך
ולבי לבי עוד קורא לי בקולך
|
|
|
"נמאס לי. נמאס
מהשקרים,
מההכחשה, כל
הילדות המפגרות
ששרות את
השטויות הללו.
עד מתי ישפך דמו
לשווא ?!"
זעקתו של פרפר
ניצול שואה |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.