תמונות שמן גדולות ומכוערות כיסו את קירות חדר ההמתנה הגדול.
וילונות אפורים הסתירו את קרני השמש מלחדור אל אחד מחדרי
ההמתנה היותר מכוערים שבהם נתקלתי בשנים האחרונות, והיו כאלה
עשרות אם לא מאות.

התמונות המטופשות והוילונות האפורים שענני אבק התעופפו סביבם
בקרוסלה של זוהמה אקולוגית, העלו את מפלס הדם ברקותיי לרמות
מסוכנות. גם ריח העובש שהעלה גזיר קטורת מעשן שנח לו על שולחן
אכול טרמיטים לא הרגיעו את עצביי הרעועים, ואם לא די בכך
מוזיקת אווירה אידיוטית התנגנה לה בקולי קולות ממלאת את החדר
בציוצי ציפורים גוססות ובשכשוך מים של ניאגרת שירותים דולפת.

החום היה מעיק והלחות שהתלוותה אליה הכתימה את בתי השחי של
יושבי החדר בזיעה.

בימים רגילים הייתי פשוט ממתין עד שיגיע תורי להיכנס לאותו
עילוי שכולם ממתינים לו ואז פוסח עליו וקובע תור חדש, אם זה
אפשרי, כבר ליום המחרת.
אבל אותו יום בחדר ההמתנה המצחין, יחד עם עוד מספר עשרות
ממתינים, החלטתי לחרוג ממנהגי וכששמי עלה בגורל התרוממתי על
רגליי ושמתי את פעמיי בעקבות הפקידה הפוזלת לכוון דלת פנימית,
כמעט בלתי נראית שהוסתרה, אולי במכוון, על ידי עציצי קקטוס
דוקרניים ומכוערים למראה.

מעבר לדלת שנפתחה ונסגרה על ידי מנגנון אוטומטי התגלה חדר
המתנה קטן בהרבה מזה שממנו הגעתי. למעשה היה זה חדר המתנה לאדם
אחד בישיבה וללא יותר מעוד שניים עם מבנה גוף בינוני בעמידה.

חדר ההמתנה הקטן היה שונה בכל המובנים מהגדול, בעיקר במובנים
החיוביים.
ראשית, הכורסא שלתוכה שקעתי הותאמה באורח מפליא למידות ישבני
ולמוטת כתפיי. הכורסא התלבשה עליי כמו כפפה וחשתי בתוכה כעובר
ברחם אמו.
שנית, עשן הקטורת המצחין מן החדר הגדול התחלף בארומת וניל, טעם
וניחוח שהיו חביבים עליי במיוחד עוד משחר נעוריי.
כמו כן, צלילים ערבים לאוזן מילאו את החלל האקוסטי של החדר
שהיה מוקף בבד קטיפתי בגוני הכחול המרגיעים.
ובנוסף, תמונותיו הנוזליות של דאלי, הצייר שהערצתי מהרגע
הראשון שבו נחו עיניי על אחת מיצירותיו, קישטו את קירות החדר.


הרגשתי בפעם הראשונה בחמש השנים האחרונות שלווה.

שלט זרחני שהיה תלוי לצד תמונת השעונים המימיים של דאלי הזמין
אותי להרגיש כמו בבית.
אולם ביתי לא היה המקום המועדף עליי שאליו השתוקקתי להגיע לאחר
סיור חדרי ההמתנה היומי שלי. לא בגלל שביתי נראה כמו דיר
חזירים, או חלילה נדף ריח כמשכנם של קטומי האף, זה הכל בגלל
היונה המתה שצנחה, כך פתאום ללא התראה מוקדמת לפני כחמש
שנים,מן השמיים אל תוך מרפסתי.

מאז אותו יום נגזר גורלי להתמודד עם שלוש משימות מרכזיות בחיי:
המשימה הראשונה הייתה לנסות לשים קץ לחיי באמצעים אסתטיים ולא
מכאיבים;
המשימה השניה הייתה לספק את התאווה הבלתי נשלטת לחדרי המתנה,
עמדות המתנה, תורי המתנה וכל אמצעי אחר שגורם לאדם לחכות לפני
קבלת שירות;
המשימה השלישית התמקדה בחיפושים קדחתניים אחר בית קברות ליונים
ושאר בעלי כנף.

בעודי חוכך בדעתי האם פתרון האינסטנט של העילוי התורן למיגור
הדיכאון ששטף את חיי בשנים האחרונות יצליח במקום שבו כל חכמי
הדור, שביקרתי לא אחת בחדרי ההמתנה שלהם נכשלו, נפתחה דלת
סתרים מן התקרה וחבל שסיבי זהב היו שזורים בו השתלשל כלפי מטה
ודגדג את עורפי.

לפני שהספקתי להרים את ראשי על מנת לבחון את המקור להשתלשלות
המקרים המסתורית שלתוכה נקלעתי, השתלשלה לה מן התקרה באיטיות
מגרה עלמת חמודות בלבוש חווה עם חיוך כובש, שיניים צחורות
וערווה מגולחת.

היא נתלתה על צווארי, שיכלה את רגליה על גרוני והתחילה לעסות
את רקותיי. שאפתי לתוכי את ריח גופה העירום ונצרתי את ניחוחו.


עיניי החלו להתפלבל בחוריהן ולמרות שהאינסטינקט הגברי שבי האיץ
בעפעפיי לא להסתיר על מנת לנסות לחטוף עוד מבט במלאכית
העירומה, העייפות שנפלה עליי גברה, ושקעתי אל תוך שינה עמוקה
שהובילה אותי חיש קל אל עולם החלומות.

ציפיתי לסיוטים שאליהם הורגלתי בחמשת השנים האחרונות שיצופו
שוב ממעמקי התודעה המעוותת שלי. אך גם בעולם החלומות נכונה לי
מין שלוה פוזיטיבית או לחילופין אנטי נגטיבית.

ומה כל זה אומר?
ובכן, באותם פרקי זמן קצרים שבהם הנחתי לתשישותי להכריע את
גופי על מנת לספוג מעט מנוחה לאבריי היגעים, נכנסתי למעין mode
של תרדמת חלומית שכללה שלושה סיוטים קבועים שהופיעו במחזוריות
קבועה:

בסיוט הראשון אני יושב על ספסל עץ במה שנראה כחדר המתנה עתיק
של משרד ממשלתי, ומתקשר בסלולרי לחברת טלפונים הידועה בשירותיה
העלובים על מנת לברר מספר טלפון.
בעודי מצפה להיכנס לעמדת המתנה של לפחות עשרים דקות, מייד לאחר
צליל החיוג החוזר הראשון עונה לי באדיבות מן הקצה השני של הקו
פקידה יעילה ואיכותית.
מובן שאני מנתק ומנסה את חברת החשמל הידועה באיטיות המענה שלה
ללקוחותיה, אך ללא הועיל.
מענה עם קבלת צליל החיוג החוזר הראשון. וכך גם עם העירייה,
מוסדות ממשלתיים, מוסדות חינוכיים ואז הייתי מתעורר בבהלה
כשזיעה קרה עוטפת את גופי.
ובחלום הפוזיטיבי שלי כל הקווים של חברת הטלפונים הידועה
בשירותיה המעולים ללקוחות קורסים ורק כעבור שעתיים אני מקבל
מענה עצבני ולא אדיב מפקידה גמגמנית ואז אני מנתק בזעם.

חיוך רחב עלה על שפתיי;

בסיוט השני אני מופיע עם בגדים מרופטים וכובע קסקט מטונף בפתחו
של בית קברות.
ידיי אוחזות בידיות של מריצה חלודה המכילה יונה מתה ואני נכנס
אל בית קברות טחוב ששלט עץ ישן היה תלוי על שער הכניסה שלו
ושעליו היה חרוט באנאלפבתיות רהוטה:
"בית כברות ליונים ולשער באלי קנף".
בעודי תר אחר אבן חשופה על מנת להניח את הפגר המעופף שנחת לו
ללא התחשבות במרפסת ביתי, אני שומע יבבות חנוקות מקצהו השני של
בית הקברות.
אני ממהר להגיע למקור הקול הופך בדרכי כל אבן על מנת למצוא
ליונה המתה חלקת קבורה נאותה.
למורת רוחי, תחת כל אבן קבורה יונה מתה אחרת. וכשאני מגיע
סופסוף אל מקור היבבות, עיניי קולטות גמד שתום עין עם פנים
מרושעות אוחז בידו האחת את האבן האחרונה שעדיין לא הונח תחתיה
יונה מתה ובידו השנייה יונה מיבבת הנשמעת כמבקשת לחוס על חייה
ואז הכל קורה במהירות.
הגמד המרושע מנתץ את ראש היונה, מניח את הגוויה על חלקת הקבורה
האחרונה ושם את האבן האחרונה על המנוחה.
הגמד מצחקק בקולו הצווחני ומקפץ להנאתו אל מחוץ לבית הקברות.
המעשה המרושע של הגמד המרושע יחד עם הידיעה שזהו בית הקברות
האחרון ביקום ליונים ולשאר בעלי כנף ולמסקנה המתבקשת שאת שארית
חיי אבלה עם יונה מתה במקפיא הייתה מעירה אותי בזעקת שבר
ויוצרת רעידות לא רצוניות באשכיי.
ובחלום האנטי נגטיבי שלי, לימוזינה מפוארת אוספת אחר כבוד את
גווית היונה מפתח ביתי, לאחר שהמכון הפתולוגי ליונים ולשאר
בעלי כנף שלח לביתי הודעה כי היונה מתה משיבה טובה.

זקפה מפוארת התעוררה לה באזור חלצי;

בסיוט השלישי אני שוכב במיטתי, מגלגל לפי כמה עשרות גלולות
וטבליות צבעוניות מאוסף התרופות שאותן סחבתי באחת ממשמרות
הלילה שלי כרופא תורן בבי"ח גדול, בולע אותן בזוגות ממתין חרש
לבואו של מלאך המוות.
עיניי נפקחות שוב למראה דמויות בחלוקים לבנים המשוחחים ביניהם
על כך שכנראה נפרצה הדרך הרפואית למציאת מזור למחלת האיידס.
הדמויות בחלוקים הלבנים שהיו כנראה רופאים ופרופסורים ידועים
מרחבי העולם, הצביעו לכיווני ודיברו בלחש על הפציינט שלהם.
הסתבר כי הייתי נגוע בנגיף האיידס ולא נותרו לי אלא מספר ימים
לחיות ורק שילוב התרופות והמינון שלהם אשר באמצעותן התאוויתי
לשים קץ לחיי,היה זה שבעצם השמיד את הנגיף הקטלני ועתה אני
בריא כשור ומועמד לפרס נובל.
לא עזרו לי התירוצים כי לא הייתי מודע לכך שהייתי חולה באיידס,
ושנטילת קוקטייל הגלולות נועד למטרה הפוכה מניסויים רפואיים
למטרות הומניטריות.
הידיעה על כך שאהפוך לפורץ הדרך במלחמה באיידס בכל העולם כשכל
רצוני הוא להסתלק בדרך שקטה וללא כאבים מן העולם הייתה מקיצה
אותי משנתי הטרופה כשכולי מכוסה בקיא חומצתי.
ובחלום הפוזיטיבי או לחילופין האנטי נגטיבית שלי, מכבש ענק
מוחץ אותי למוות ואני זוכה להספד מרגש מנהגו עב הכרס שהפך אותי
לגוויה דו ממדית.

דמעות של אושר החלו זולגות מעיניי.

כשהתעוררתי מן החלום, עדיין מחייך,דומע וזקוף איבר, תחושת חרדה
פתאומית אחזה בי.

נותרתי לבד בחדר ההמתנה וידעתי זאת, לא על פי חוש הראייה שלי
שנעלם לו תחת רטייה שחורה שהונחה על פניי כנראה בזמן שישנתי,
אלא בעיקר בזכות חוש הריח המפותח שלי שעדיין פעל  ושהצליח
להבחין כי ריח גופה העירום של המלאכית שהשתלשלה לה מן התקרה
התפוגג לו ופרט לניחוח הוניל שדבק בנחיריי, אף ריח זר לא נכח
בחדר.

ידיי ורגליי היו כבולים וכל תזוזה בהם גרמה לי לכאבים עזים
ושפתיי, שהחיוך קפא בהם, הודבקו זו לזו.

חדר ההמתנה הפך למלכודת.

תחושת השלוה שהרגשתי עם כניסתי לחדר ההמתנה הקטן והתגבר עם
שבירת מחזוריות סיוטי לראשונה מזה חמש שנים, התחלפה לה בתחושת
אימה ובעתה.

לא שחיי כל כך יקרים לי, ואני בטוח שלא אחסר לאף אחד בעולם,
אבל הציפייה ללא נודע שינתה אצלי את כל כללי המשחק שבהם אני
שלטתי על מעשיי ויהיו אלו מוזרים ככל שיהיו.

תמיד הייתי אדון לעצמי, דכאוני, חסר עמוד שדרה, דוחה בחורות
סידרתי, עם חולשה ליונים מתות וקצרה היריעה מלספר מה עוד, אבל
תמיד ידעתי ללכת בין הטיפות.

מעולם לא הפרעתי לאיש ולא הטרדתי אף אחד. שונאים לא היו לי,
ובמה חטאתי?

כנראה שאסור היה לי להגיב למקרא שמי בחדר ההמתנה הגדול. וכי מה
נפל עליי?

מדוע לא ניגשתי לפקידה הפוזלת לקבוע תור למחרת היום? למה הגבתי
לקריאת שמי בכרוז ונכנסתי למלכודת הזאת?

וכי מה חשבתי לעצמי, שמי שמכנה את עצמו כד"ר פנטסיה ומר פיכחון
ימצא מזור לבעיותיי?

ולמה לעזאזל נחתה היונה המתה על מרפסת ביתי?

קול עמוק שבקע מרמקולים נסתרים בחדר נשמע לפתע. לאחר שהציג את
עצמו והביע צער על כך שנאלצו לקבע אותי לכורסא, לכסות את עיניי
ולסתום את פי באמצעי הדבקה לא רעילים הסביר כי כל אלה נועדו
כאמצעי מנע בלבד לטובת הפציינטים.

"ראה", אמר בקולו העמוק, "לפני שהתחלנו בשיטת הטיפול המונע
שאותה אתה חווה כעת, הפציינטים שלי היו ישובים באותה כורסא
שאתה יושב בה ללא כיסוי עיניים, חופשיים לנוע ולדבר. לצערי כל
אותם פציינטים כבר אינם בחיים. והמבין יבין".

אני לא הבנתי דבר ושתקתי. וכי מה יכולתי לעשות.

הקול העמוק המשיך בדיבורו, מתאר בפניי את שיטת הטיפול
האינדיווידואלי שיביא מזור לבעיותיי הנפשיות שצצו עם נחיתתה
הטרגי של היונה על מרפסת ביתי.

"לפני שנתחיל בטיפול, ברצוני לציין כי אין טיפול בפציינט א'
זהה לטיפול בפציינט ב'. לכל פציינט אני בונה את הטיפול המתאים
לו, ואחוז ההצלחה שלי הוא מעל מאה".

היה לי קשה להבין את משמעות משפטו האחרון, אבל פי היה סתום,
זרועותיי כבולות ואם היה בנמצא שעווה וירטואלית גם עצביי היו
כבר מרוטים.

"כפי שהנך רואה", המשיך הקול העמוק בסרקסטיות מכוונת, "בנינו
לך את חדר ההמתנה האולטימטיבי עבורך. כלומר, לפני שקיבענו אותך
לכורסא, אספנו את כל הפרטים הקטנים ובנינו את חדר ההמתנה
המושלם עבורך. השתלנו במוחך בשיטת עיסוי הרקות המתקדמת, שאותה
המצאתי, אגב, חלומות פוזיטיביים או לחילופין אנטי נגטיביים
שגירשו את הסיוטים שמדירים שינה מעינך יותר מחמש שנים".

אז המלאכית העירומה הייתה בעצם משתילת חלומות, חשבתי לעצמי
ושחזרתי במוחי את ריח גופה הנעים.

"אם אתה מעוניין לדעת מדוע הגבת למקרא שמך בכרוז של חדר ההמתנה
הגדול והמכוער למראה, בפעם הראשונה בחמשת השנים האחרונות, כל
שאוכל לגלות לך הוא כי ידעת, בתת המודע שלך שהמקום שאליו אתה
נכנס הנו חדר המתנה נוסף. דבר שכמובן מנע את התנגדותך הטבעית
לקבלת שירות כשתורך מגיע, וכמובן אסור להמעיט בערך הקקטוסים".

דבריו של ד"ר פנטסיה ומר פיכחון, כפי שכינה את עצמו בשבועון
ההיפוכונדרים האלטרנטיבי שהייתי, כמובן, מנוי שלו, התחילו
להסתדר במוחי, פרט לעניין הקקטוסים והשפעת היונה המתה על
התנהגותי.

תחושות הפחד והכעס התחלפו להם בסקרנות טהורה.

המתנתי לבאות והן הגיעו  בקול תרועה רמה.

חפצים החלו לנוע בחדר.
ניסיתי להניע את ראשי למשמע הקולות, אך התברר לי כי ראשי היה
תקוע, מוצמד כנראה עם מלחצי טיטניום קלי משקל למשענת הכורסא
שמרגע לרגע דמתה בעיניי רוחי למכשיר עינויים מתקופת
האינקוויזיציה.

הם יסודיים, חשבתי לעצמי בשנייה שבו חפץ מתכתי קר למגע החל
לעסות את נחיריי. מכשיר נוסף החל לפשפש באוזני הימנית,
בעדינות. לא ידעתי למה לצפות כשצלילים צווחניים של משור חשמלי
או מקדחה החלו להישמע מכל קצוות החדר.

ציפיתי לגרוע מכל.  

וכדברי הפסימיסט הידוע ששמו פרח מזיכרוני שהודיע לעולם שאם אתה
מצפה לגרוע מכל, הגרוע מכל יקרה, הגרוע מכל קרה. או לפחות כמעט
הגרוע מכל.

איבדתי את הכרתי.

כששבתי להכרתי, מצאתי עצמי שכוב במיטתי, עירום כביום היוולדי,
ולצדי, על הכרית שלידי, שכבה לה בשלווה היונה המתה.

להפתעתי, לא הגבתי כצפוי שאדם מן היישוב יגיב כשיונה מתה מוטלת
במיטתו, כלומר בצרחות מקפיאות דם וטלטולי ידיים רנדומלים.
אני, לעומת ההיסטריים מן היישוב, נטלתי בעדינות את הכרית הרכה
שהייתה ממולאת בנוצות יונים, וניגשתי לחדר המגורים מניח את
המנוחה בעדינות על השטיח הרך שהיה עשוי מאריגה מיוחדת של נוצות
יונים.
שלפתי מן הספרייה המפוארת שלי את הכרך האחרון של דפי זהב
והתיישבתי על כורסת הפוך שהיה בה קרע קטן.

נוצות יונים אחדות החלו להתעופף בחדר.

אספתי לידי עט נוצת יונה וקסת דיו וחיש קל מצאתי את מבוקשי
וסימנתי לי בעיגול במסווגים של דפי זהב את "שירותי לימוזינות
לקבורת יונים ושאר בעלי כנף".

בזמן שהמתנתי למענה האנושי מצדו השני של הקו, נעצתי את מבטי
בקלף הממוסגר שהיה תלוי אחר כבוד על הקיר הצפוני של הבית, הקיר
הפונה לאוסלו. היה זה פרס הנובל שקיבלתי בזכות פריצת הדרך
המדעית שאותה הובלתי למציאת מרפא לנגיף האיידס.

קבעתי לאותו יום עם "שירות הלימוזינות לקבירת יונים ושאר בעלי
כנף", שיצאו במבצע מיוחד,  שכלל קבירת יונה וקבלת אבחון לסיבת
מותה מ"המכון הפתולוגי ליונים ושאר בעלי כנף".

ניצלתי את הזמן שהיה לי עד שהלימוזינה תגיע להתלבש ולאסוף את
אמצעי ההתאבדות המגוונים שנחו להם בחדר העבודה שלי.

הבטחתי לעצמי להשליכם למשרפה העירונית על מנת למנוע ממתאבדים
פוטנציאליים לממש את רצונם.

שמתי את מרבית האמצעים בקופסאות קרטון קטנות שאותן הדבקתי
ועליהן רשמתי "למשרפה" פרט למתקן החוקן לפילים שאותו החלטתי
להשאירו בחזקתי מסיבות שהיו סתומות מבינתי.

כשהלימוזינה הודיעה על בואה בקולות סירנה רועמים, נטלתי לידי
את הכרית עם היונה המתה וירדתי במדרגות לרחוב שבו גרתי, שהיה
בשיפוצי כביש אינטנסיביים.

שלטים של העירייה הוצבו כל מספר מטרים לאורך הרחוב ועליהם היה
רשום באותיות קידוש לבנה שהעירייה מתנצלת על אי הנוחות הנגרמת
לנו, ושעלינו להיזהר מכלים כבדים העושים מלאכתם לרווחתנו.

תמרנתי בזהירות במעלה הכביש המשובש אל הלימוזינה שהמתינה לי
בסבלנות עד שנפרדתי מהיונה המתה. נשקתי לה קלות ובאותה הזדמנות
שאפתי לריאותיי את ניחוחה כך שיישאר בזיכרוני לעד.

היה לה ריח של כוס מגולח.

כשהלימוזינה המפוארת הובילה את היונה למקום מנוחתה האחרון,
פניתי לשוב לביתי כשמולי הופיע לפתע מכבש ענק שנהגו עב הכרס
הביט הישר אל תוך עיניי.

הוא פער את פיו וקולו העמוק גרם לגופי לקפוא:

"ההמתנה בגיהינום יכולה להימשך נצח".