"אני באמת מאוד מתרגש, לא כל יום אני ניצב מול המון אנשים
שבוכים ואני אומר להם שלום, אני עוזב, לא יודע אם אני אי פעם
אחזור. ואני יודע שזה נראה לכם אגואיסטי מצידי, לעזוב אתכם
אנשים יקרים, ואתם באמת יקרים לי, אתם נפלאים, אבל שעתי הגיעה,
אין מה לעשות, כלומר, ברור שיש ברירה, אבל ככה בחרתי, ללכת, יש
לי עוד הרבה פרידות לערוך, עם עוד הרבה אנשים שיבכו לי מול
הפרצוף, וזה סופי. חברים יקרים, תודה רבה לכם על מסיבת הפרידה,
על הבמבה הביסלי, הטראנסים, השמחה והאושר, על הריבים הזכרונות,
המכות האהבות השטויות, הדפיקות הטיפשות הטימטום המוחי שלכם,
האמריקקיות, על הקיטש, על הזבל הזה שחינכו אתכם בו ושאתם בכל
כוחכם ניסיתם לחנך אותי איתו. אני אוהב אתכם לאללה ובגלל זה
אני ארד עכשיו מהבמה ואחבק אתכם אחד אחד."

אסי ירד מהבמה וחיבק את כולנו, כולם בכו, כולם, גם אני. אני לא
הכרתי את אסי, הוא סתם היה עוד פרצוף אצלנו בבסיס, והרבה היו
חברים שלו. הוא ארס כזה, אסי, הוא דביל, כזה שאוהד את בית"ר
י-ם וכזה שצועק המון ואומר "ססססאמק", ו"ראבק", ו"דחילק",
ו"בן-זונה", ושורק כזה ברוורס לבנות שהיו באות למרפאה והנה בכל
זאת, היה לי עצוב שהוא הולך. לא בגללו, בגללי, כי פתאום הבנתי,
שהנה בן אדם שבגלל שחשבתי עליו דברים מסויימים לא באמת יצא לי
להכיר אותו.
פעם אחת עשיתי איתו "סמל תורן" וזה היה כשרבתי עם חברה שלי,
והוא אמר לי "יוני, תאמין לי, בנות זה רק צרות, ואני אם אני
הייתי רוצה כבר מזמן היתה לי חברה, אבל מה אני צריך את הצרות
האלו, אני עוד צעיר, חי ונושם, אם יבוא לי למות אני יתחתן",
והוא עשה את זה בחניניות שרק ערס כמוהו יכול לעשות. אבל מאוחר
יותר הלכתי לבדוק שכל המשרדים נעולים והאורות כבויים ושהשומרים
בעמדות, וכשחזרתי שמעתי אותו בוכה, ככה חלש, וכשנכנסתי לחדר
הוא נראה לי נורמלי לחלוטין.
עד היום אני לא יודע אם הוא באמת בכה, או שזה היה רק הדמיון
שלי.
"גבר, אתה עכשיו אחראי", הוא אמר לאיציק, "שמור על יעל ועל
ניר, למה אני לא רוצה לשמוע שהתחזוקה התפרקו עכשיו כשעזבתי",
והוא חיבק אותו חיבוק חזק, "לא נתפרק" אמר לו איציק בכבוד,
"אני אשמור על כולם".
"אני לא יודע איך הצבא מרשה לדברים כאלו לקרות", אמר לי אורי
שעמד לידי.
"למה אתה מתכוון?", שאלתי אותו.
"פריסות.. יותר מידי דמעות.. יותר מידי רגש... תאר לעצמך
שפתאום יורים עלינו, איך נגיב כמו גברים?", הוא אמר, ידעתי
שהוא ציני, אבל העיניים שלו היו טיפה זגוגיות, שבריריות, "אני
שמעתי על פקודת מטכ'ל שאומרת שאסור לחיילים לבכות על מדים",
הוא המשיך.
אני חייכתי חיוך ציני, הוא היה ציני, אבל זה בגלל שהוא רוצה
להיות רציני, אורי הוא מסוג האנשים שאם היית נותן לו להיות
מפקד הבסיס אז כל ערב חמישי כולם היו נפגשים במועדון של השק"ם
ועושים מסיבות חיבוקים ושרינג. הוא לא היה ילד פרחים.. אבל הוא
היה מוזר בטירוף.
"אורי, אתה חרא קטן, אבל זה בגלל שאתה לא יודע מה זאת מערכת
ערכים, אין לך דברים קדושים, בגלל זה אתה לא אוהב כדורגל, ואני
מוותר לך, תשמור על עצמך איש קטן ואני מקווה שתהיה גבוה יותר
ושתזיין סוף סוף שלא תמות בתול" אמר לו אסי וחיבק אותו.
יש לאנשים תכונה להידבק בציניות של אחרים, אבל אם אתה בן אדם
רגיש גם כשאתה ציני אתה מתרגש מהציניות של אחרים, במיוחד כשהם
מחקים אותך לא באופן מודע.
אורי חיבק אותו. 21 שנה של קליפות וחומות הגנה ירדו ממנו
ופתאום ראית איך הוא הופך להיות מה שהוא לא רוצה להיות.
כנראה שבפנים תמיד הוא היה אחד שמקדש את הכל. הכל אצלו קדוש.
"יוני, בהצלחה עם האישה, שמור על עצמך, תן לה כבוד וככה היא
תתן לך כבוד. ותזכור שזה לא קשור באהבה בכלל, אל תשכח שאנחנו
במאה ה21 ושהאהבה מתה ושגם אין אלוהים. זה רק תלוי בך עצמך,
ב'סדר? 'זכור, אתה עצמך". טיפה נחרדתי מהרגע שבו הוא יחבק
אותי, אני חושב שהוא שם לב לזה וחיבק אותי לפרק זמן נורא קצר.
בסוף הוא לחץ לי את היד ואמר לי "יוני, אני ואתה דומים נורא,
על כל הפעמים האלו שבאת לאפסנאות וצחקת על העבודה שלי, תמיד
נעלבתי, ובגלל זה תמיד קיללתי אותך. אבל בלילה הייתי אומר
לעצמי, סססאמק אסף, אם אתה היית איזה טמבל עם קב"א ובלי
פרופיל, והיית נשאר מרוקאי אבל גם חצי אשכנזי ואם לא היתה לך
נשמה, גם אתה היית צוחק על האפסנאי, אז אמרתי לעצמי, לגיטימי,
אז זה בסדר, שמעת אותי? תצחק על האפסנאי החדש, מותר לך ותהיה
שלם עם זה, ושלא תבכה יותר בחיים כשהוא ידפוק אותך בסמל תורן,
כי הוא אספנאי טמבל בלי קב"א.. גם אצלו יש דברים לגיטימיים,
זהו חישלתי אותך, אתה גבר יוני, גבר שבגברים, תשמור על המש"קית
חינוך החמודה שלכם איך קוראים אותה, רבקה, תן לה עוד חיבוק
בשמי".
באותו זמן, חשבתי, משהו היה פה לא הגיוני, הוא דיבר יותר מידי,
בלי שאני אגיב לו, וכל הזמן הזה הוא מחזיק לי את היד כמו איזה
הומו, ובכלל הוא דאג שזה יהיה לא קשור לשום דבר ממה שקורה
סביבו, הוא דאג שכולם ישמעו אבל שרק אני אקשיב, שרק אני אבין,
שרק אני ארגיש טוב עם זה שאני חרא של בן-אדם. והמוזר מכל, ככה
הרגשתי, הרגשתי טוב. הרגשתי שאני אוהב אותו. הרגשתי שאני תמיד
הייתי בסדר. אבל זה לא היה נראה לי הגיוני.
הוא חיבק את יוסי ואת יעל, הוא חיבק שוב את רבקה הוא חיבק את
נדב ואת ירון המפקד של הימ"ח והוא חיבק את נופית הקצינה
המטומטמת שלי, ואת מורן הפקידה של גל, וכולם היו מאוד עצובים.
נזכרתי בימים שהוא היה שנוא על כולם, שכולם צחקו לו על
האינטיליגנציה, על הערסיות הפראית שלו, על איך הוא רוצה להיות
מג"בניק אבל אפילו שם לא קיבלו אותו, איך הוא כזה מקק, ואיך
שכולם צבועים איתו וכשצריך דפים למכונת צילום אז באים ללקק לו
באספנאות. וכל המצב הזה היה נראה לי טיפה חשוד. איך כולם עושים
פה הצגה של פרידה.
אני לא הספקתי לחשוב על זה לעומק וכבר אסי עלה שוב לבמה.
"חברים יקרים שלי, אני רוצה לומר מילה אחת אחרונה. רבים היו
הימים שבהם חזרתי הביתה וחשבתי שאני משרת במקום שהאנשים בו הם
זונות. סוציומטים, חיות אדם, חיות שיודעות להתלבש ולדבר במילים
גבוהות, חיות שיודעות לחייך", הוא חייך לרגע, "יש חיות כאלו,
צבועים קוראים להם", איציק דפק את היד על המצח.
"כן איציק", אמר אסי כשהוא קלט את איציק עם הכפה במצח, "צבוע,
צדקתי בהתערבות!".
הבעת אכזבה קלה עלתה על פניו של איציק.
"אבל תמיד ידעתי", המשיך אסי, "שזה אני שמתנהג כמו חיה, כי אני
זה זה שהתעצבן, זה שהלך נגד הזרם, זה שהתייחס אל האליטיסטיות
שלכם ביראת כבוד, ובגלל זה נתן יחס גורר על כל בדיחה, על כל
מילה ועל כל מכה. אני זה שרצה להיות כמוכם, אני זה שלא האמין
בעצמו, אני זה שהתחנן לכוח להמשיך ולהישאר אתכם בבסיס, אפילו
שהיו לי אופציות".
אורי חייך, איציק עדיין היה מאוכזב, כולם היו טיפה המומים. גם
אני.
"אחחח.. אילו אופציות היו לי. ניר אמר לי שהוא מוכן לתת לי
הפניה לקב"ן אם אני רק אגיד לו. אבא של חבר שלי יכל לסדר לי
להיות הנהג בוס שלו בכורדני, קיבלו אותי לצוות הוואי המזרחי של
צה"ל, אבל לא. אני רציתי כאן. ולמה זה? כי אני פחדן, כי אני
האמנתי לכם, שאני כזה ערס ושלא מגיע לי, ושמגיע לי שלא תהיה לי
חברה רצינית ושמגיע לי שאני כזה טיפש ושאין קשר בכלל לשם משפחה
שלי אלא רק לזה שאני מי שאני."
אורי לבש על עצמו מסיכה של רצון, אשרה של אושר, כמו אבא ששולח
את הבן שלו לחיים, כמו איש שקטף המון פטריות אסורות ביער.
"שוב פעם פטריות?", לחשתי לאורי בין הדברים של אסי.
"נראה לי שאסי החליט לשמוע לי ולקחת פטריות סוף סוף", הוא ענה
לי. שוב. לא יכולתי לדעת אם הוא ציני או לא. מה שרק הוסיף
לתחושה ההזויה שלי.
"וחברים. בוקר אחד, הגעתי לבסיס, ונכנס לי לאפסנאות אדם והוא
אמר לי, אסי, אני צריך דפים למדפסת. ואני הייתי עצבני, עצבני
באופן מיוחד, הבן אדם הזה בא כל בוקר לאפסנאות ומבקש חבילת
דפים, אבל הפעם זה היה יותר מעצבן מתמיד. אז לא קמתי. אסי? הוא
אמר לי. לא קם, אמרתי לו. אז הוא הלך והביא את ניר וניר המפקד
שלי נתן לי פקודה להוציא דפים לאותו אדם. אסי, הוא אמר לי,
תעשה את מה שאתה פה לעשות, ובום! זה נפל עלי. אנשים לא אומרים
בבקשה, כי הם לא אמורים להגיד בבקשה, כי הם מנייקים. אז נתתי
לאותו אדם את הדפים, חייכתי אליו ואמרתי לו קח... בבקשה...
חייכתי לניר וחזרתי לשבת".
יום שני.. חשבתי... לפני שבוע... נזכרתי... הדפים... היום
החורפי ההוא... הוא מדבר עלי!
"אותו אדם גרם לי להבין שאני זה שלא היה בסדר, ובאותו יום
אמרתי לניר, ניר אני רוצה קב"ן, כי אני קב"ניסט ואני צריך
לעשות את מה שהקב"ניסטים עושים. ניר שלח אותי והנה מחר אני
בבקו"ם, הולך לאזרחות, כמו שתמיד רציתי, וזה משמח אותי. ואתם
יכולים לראות את זה על הפנים שלי".
הוא הביט לכולנו בעיניים. כולנו היינו המומים, כולנו חוץ
מאורי. רבקה היתה קצת מחוייכת והיא היחידה שנשארה בוכה עוד
ממקודם.
לפתע, נמחק לאסי החיוך. והוא הוריד את הידיים שדיברו איתו קודם
בהתלהבות שרק ערס כמוהו יכול להתלהב מדיבורים כל כך לא
חשובים.
"אבל אתם...", הוא אמר, "אתם נראים לי פתאום קצת עצובים. ואני
חושב שאני יודע למה זה. ואני לא אגיד. זה בשבילי לדעת ובשבילכם
להבין לבד".
ואם מקודם הרגשתי טוב. עכשיו אני הייתי עצוב. אסי תפס עלי
שליטה, וזה היה עם המילים שלו בלבד.
"אתם מבולבלים אני יודע, זה בסדר, גם אני הייתי מבולבל.
כשהבלבול יעבור לכם, אז השמיים יהיו טיפה יותר בהירים,
וכשבהיר, ככה אלוהים רצה, הבחירות יותר קלות, ומי ייתן
והבחירות שלכם יעברו בשלום ושגם הבחירות לראשות הממשלה יעברו
עלינו עם שלום. אז יאללה חברה, תמשיכו לחגוג ואני עוזב".
הוא ירד ברעש האופייני לו מהבמה שהוא הקים לכבוד הפרידה שלו.
לקח קצת במבה מהשולחן, ונפנף לנו מהש"ג עלה לב.מ.וו שלו ונסע
בחריקה נוראית עם בומים של טרנסים בפול ווליום.
רק אורי נפנף לו חזרה, צוחק. משועשע לחלוטין.
כולנו היינו עצובים.
וכבר לא הייתי בטוח שזה בגלל שהוא עזב, אלא בגלל שהם רוצים
לעזוב.
אף אחד שם כבר לא אהב את עצמו. אבל אנחנו לא ערסים ובגלל זה יש
לנו גאווה, אז אמרנו שזה בגלל שהוא עזב, ואני שיקרתי לעצמי
שאני בן-אדם טוב ושאני בדיוק איפה שאני רוצה להיות.
ובפנים כל כך ידעתי שאני משקר.
אורי הדליק את הרדיו, והיה את פריסטיילר והוא התחיל לרקוד.
ולצעוק כמו משוגע.
"נו?? הוא אמר לחגוג!!", הוא צרח.
הוא הושיט יד לרבקה שהייתה כולה דומעת. ולאט לאט היא הצטרפה
אליו. איציק הצטרף לבאסים, ואחר כך אלכס וניר וירון. דנה לקחה
במבה והתחילה לאכול, גיא לקח ביסלי, ובמהרה כולם היו במסיבה.
אני כבר הייתי מבולבל לחלוטין.
הייתי כולי לא סגור על עצמי.
לא הבנתי איך פתאום כולם שמחים ולא הבנתי איך זה שלמרות שאני
משקר לעצמי שהכל בסדר אני לא מסוגל לחייך ולרקוד. הלכתי למשרד
התיישבתי על הכסא של נופית והתחלתי לבכות.
דקות אחדות לאחר מכן, אורי נכנס.
"אתה לא בא למסיבה?", הוא אמר.
"מה מסיבה", ניגבתי את העצבות מהלחיים שלי, "יש עבודה, אנחנו
בצבא שכחת?", המשכתי, טיפלתי בניירות שנופית השאירה על
השולחן.
"איזה צבא! לך תשמע! כולם אומרים שם תודה וסליחה, כולם שם
רוקדים ויש מוזיקה! לך תראה יש שם אפילו כמה חיילים שבוכים!
אנחנו לא בצבא, אנחנו לא רוצים להיות בצבא, שכחת?", הוא אמר
לי.
אני ידעתי שהוא צודק, אבל אני לא יכולתי להתמודד עם זה.
"אני אשאר בנתיים בצבא. עצוב לי ואני עדיין מפחד לעזוב את
הצבא", אמרתי בתגובה.
הוא יצא, ואני נשכבתי על השולחן בדמעות.

בבוקר התעוררתי. נזכרתי בחלום על איך אסי עוזב. וכולם רוקדים.
עדיין היתה לי את התחושה העצובה של החלום.
"בוקר טוב", אמרה לי אמא.
"בוקר", אמרתי לה.
הלכתי לצחצח שיניים, שטפתי פנים, זה היה בוקר מאוד עצוב.
"הנה הסנדוויץ'", אמרה לי אמא בזמן שלבשתי את המדים.
"הלוואי ויכולתי לאכול אותו בבית, כמו שכשהייתי ילד ולא הייתי
רוצה ללכת לבי"ס, אז הייתי נשאר עם הפיג'מה ואוכל את הסנדוויץ'
שלך", אמרתי.
"אתה בצבא עכשיו מאמי", היא אמרה לי, "זה מה שאתה רצית לעשות
מאז שאתה ילד, להיות טייס בצבא".
"אמא", אמרתי, "אני במודיעין, אני מפענח תצלומים, אני רואה את
העולם מלמעלה רק אחרי שאני מפתח את התמונות", הייתי מיואש.
"לא נורא", אמרה לי אמא, משפט אימהי, "עוד 8 חודשים אתה משתחרר
ואתה יכול ללמוד טיסה באזרחות".
אמא תמיד תנסה להביא נחמה, והיא תמיד תצליח, אבל רק קצת. בשביל
הספק.

הגעתי לבסיס, אמרתי בוקר טוב לנופית ולכולם. רבקה ביקשה ממני
שאני אעשה לה טובה ואביא לה דפים למדפסת מהאפסנאות. ואני מחבב
את רבקה, וזה לא בגלל שהיא מש"קית חינוך.  טוב זה לא רק בגלל
שהיא מש"קית חינוך.
ניגשתי לאפסנאות ואסי ישב שם וחיטט באף. ובלי לשים לב אמרתי,
"אסי אפשר דפים למדפסת, בבקשה?", היתה איזו שניה של שתיקה. אסי
הביט בי אל העיניים, וראה את הלילה העצוב שהיה לי, וחייך.
"בשבילך יוני, הכל קח חבילה, גבר". והוא נתן לי חבילה.
רבקה היתה צריכה רק 15 דפים אז שמרתי לעצמי את כל השאר.
בארוחת צהרים אסי אמר לי שלום. וגם בתדרוך יציאה. בדרך הביתה
נסעתי אם אורי באוטובוס והוא לא הפסיק לזיין לי ת'שכל על יונה
וולך ועל השטויות שהוא עשה כשהיה בנח"ל. באיזה שהוא שלב החוסר
ריכוז שלי עצבן אותו.
"יוני אתה בסדר?", הוא שאל.
"אסי", אמרתי בסוף, " איזה איש טוב", אמרתי וחייכתי.
"שוב קטפת פטריות מסוכנות?", אמר לי אורי.
"מה אתה לא חושב ככה?", שאלתי.
"כן...", הוא אמר לי בסוף אחרי כמה שניות של מחשבה, "הוא איש
טוב", ואחרי פאוזה קטנה הוא הוסיף, "הוא ערס טוב".
וחייך ברצון מהבדיחה שהצחיקה רק אותו.
"אורי, אתה דביל", אמרתי לו, ובעצמי צחקתי
"כן", הוא אמר, "אבל אני דביל טוב".
ואני עדיין לא יודע, אם המשפט האחרון שלו היה ציני או לא.
"אז אם אסי הוא ערס טוב, ואתה דביל טוב", אמרתי לבסוף, "אז מה
אני?"
"אתה?", הוא שאל, אני הנהנתי.
"אתה שואל שאלות טובות", הוא אמר.