יצאנו לטיול השבועי שלנו. יד ביד, לבושים בבגדי שבת קיציים, רק
אבא ואני. הקיץ היה חם, כהרגלו, ופירות הפיקוס הדביקים שנשרו
מן העצים אל האדמה החולית עיבו את סוליות נעלינו. הרבה משפחות
מילאו את השדרה הרחבה, שבימי חול הייתה שמורה רק לבעלי הכלבים
ולאנשים שזמנם בידם. המבוגרים הלכו בנחת, משוחחים זה עם זה
וצוחקים, ואילו הילדים רצו קדימה- מוליכים כלבים, רוכבים על
אופניים, מלאים בשמחת חיים. צעקותיהם הנלהבות הלכו והתחזקו ככל
שהתקרבנו לשער גן-החיות. הבטנו בהם בשתיקה. "חם היום", אמר
אבא, וידו המיוזעת נעה בחוסר נוחות בכף ידי. הרגשתי איך רגליי
הולכות וכבדות, איך עיסת הפיקוס מושכת אותי אל האדמה, מקשה על
ההליכה עם כל צעד, ועיניי מסנוורות מהשמש העזה.
"אתה רוצה לחזור הביתה"? שאלתי.
"לא, את יודעת כמה אימא אוהבת שאנחנו מטיילים בשבת", קולו כמעט
התנצל.

לפעמים, בימים חמים, כשמצב רוחו היה מרומם ואחיזת ידי המתרופפת
רמזה לו כי עייפתי מההליכה, היה אבא מניף אותי אל כתפיו בקריאת
"היי-הופ!", וממשיך לדלג בצעדיו הגדולים. שם למעלה, זקופה ברוח
הקרירה, הייתי מושלת על ראשי האנשים שנעו תחתינו בגלים סוערים-
הם ולא אני בתנועה והמולתם כלל אינה מגיעה אליי. ברמזורים היה
מרגיש באצבעותיי שחפרו בשערו המלא ואומר בחיוך:  "אם יש יותר
לבנות משחורות זה סימן שמאוחר מידי... ".
אחוזת דאגה בכל פעם מחדש הייתי מתחילה לספור אותן, את השערות
הלבנות, אבל אף פעם לא מספיקה לפני שהרמזור התחלף לירוק.

היום היה אבא שקוע בהרהוריו, כמו בתוך עולם משלו. "כשתחזור
אלינו, תתקן בבקשה את הברז", הייתה מעירה אותו אימא מחלומותיו
לפעמים, כמורה הנוזפת בתלמידה שלא שם לב לשיעור. הוא קנה שני
כרטיסים ונכנסנו פנימה, פוסעים בשביל המרכזי בין הכלובים
הגדולים שהורים וילדים הצטופפו מולם, משליכים לתוכם בוטנים
ושאריות מזון כדי לעודד את החיות הלומות-החום לקום מרבצן. אבא
לא עצר ליד שום כלוב, ולא הסכים להדחק בין האנשים כדי לראות את
החיות. "צער בעלי-חיים...", מלמל, מצקצק בלשונו, "הן לא רגילות
לחום כזה". גם אני הייתי מותשת. ידי העטופה בכף ידו הגדולה נעה
קדימה-אחור בחוסר סבלנות. קיוויתי שירים אותי גם הפעם אל
כתפיו, כדי שאוכל להציץ בחיות מעבר לראשי האנשים. פניו היו
סמוקים, ואת אגלי הזיעה שנקבצו על מצחו מחה מידי כמה דקות בשאט
נפש. Man kann von dieser wrme nicht wegrennen, אי אפשר לברוח
מהחום הזה, אמר בגרמנית. ידי נלחצה בתוך ידו והסתכלתי סביבי
לוודא שאף אחד לא שמע. "די אבא, די", מלמלתי בחוסר נוחות.

רק ליד הכלוב של האריה הסכים לעצור, כי ידע שזו החיה שאני הכי
אוהבת. האריה הזקן של הגן לא נראה כמו מלך החיות; רעמתו הייתה
מדובללת, וצבע הזהב של פרוותו דהה. שלא כשאר החיות, לא ניסה
להסתתר מפני החום וההמון במאורתו המלאכותית, או על העץ הבודד
שקישט את הכלוב בניסיון לשוות לו מראה של סוואנה פראית. הלוך
ושוב צעד לאורך הסורגים, מצליף בזנבו בכעס ושולח מבטים מזרי
אימה אל המבקרים, שמיהרו להמשיך בדרכם אל כלובים ידידותיים
יותר. אבא קפא על מקומו מול האריה, מהופנט, ולרגע נדמה שגם
האריה מאט את קצב צעידתו חסרת המנוחה, ועיני החתול שלו ננעצות
בעניין במבקר החדש. "צער בעלי חיים", מלמל אבא לאט, בקול מלא
כאב.

השניים ניצבו זה מול זה, כאילו הבנה חדשה נרקמת ביניהם. לרגע
דמיינתי איך אבא פורץ את דלת הכלוב, ובקריאת "היי-הופ" מניף
אותי אל גב האריה ומייד קופץ אחריי. האריה מדלג בקלילות בשבילי
גן החיות, מאושר בחירותו הישנה-חדשה ולא נבהל כלל מצעקותיהם
המבוהלות של ההורים ומבכיים המבועת של הילדים. כך אנחנו דוהרים
במורד רחוב אבן-גבירול, מתעלמים משורת המכוניות ונהגיהן
המשתאים שנשארת הרחק מאחורינו, ומשומרי גן החיות הדולקים
בעקבותינו. ממקלטי הרדיו שומעים את הקריין הנרגש, המזהיר מפני
האריה הזקן שנמלט מגן-החיות, העלול להיות מסוכן לציבור.
"קדימה!" שואג אבא בשמחה, והאריה זורק מבט של הבנה לאחור
וממשיך לדהור הלאה ברחוב הבלתי נגמר. אני מטביעה את ראשי בתוך
רעמתו הלבנה ושואפת עמוק לתוכי ריח מרחבים, זכרונות מטושטשים
של ציד, גרגירי חול עפים ברוח מזרחית, קרבות זכרים וגורים
מתרפקים. הכל מתערבב בתוכי לכדי שמחה גדולה, ונקודות זוהרות של
אור רוקדות מאחורי עפעפיי הטרוקים.

ניגשתי אל הכלוב וידי נשלחה ללטף את אפו של האריה ולנחם אותו,
אך ידו החזקה של אבא משכה אותי אחורה. "תזהרי, אל תתקרבי יותר
מידי", אמר. בשתיקה הפנינו את גבנו אל הכלוב ופנינו לצאת מגן
החיות. נדמה היה שקהל המבקרים כולו זורם אף הוא אל שער היציאה.
הפעם הילדים הם אלו ששירכו רגליהם אחר ההורים, ששעת ארוחת
הצהריים דחקה בהם. בשתיקה צעדנו על שדירת הפיקוסים המובילה אל
ביתנו, אך הפעם השתיקה הייתה קלה יותר, עייפה. לפתע נעצר אבא
מול אחד הספסלים, עליו ישבה אישה אפורת שיער וקראה עיתון. בלי
לומר מילה עמד שם, מבטו מנסה ללכוד את עיניה הרכונות במלאכת
הקריאה, לא מבחינות בו כלל. גם אני לא הוצאתי הגה מפי ומבטי
השואל נתלה במבטו. לבסוף חשה בנוכחותנו, וגם בעיניה הייתה שאלה
כשסרקו את פניו כמנסות להיזכר, עד שהבנה גדולה מילאה אותן והן
נפערו לרווחה.

בלי להתיק את מבטו מפניה התיישב אבא לצידה, ובשתיקה ישבו שניהם
והביטו זה בזה שעה ארוכה. עומדת מולם, בלתי מורגשת, בטשתי
באדמה החולית של השדרה, מכסה את נעלי הלק הלבנות שלי בשכבה
חומה, שאמא בוודאי לא תאהב.  לבסוף שאל אותה דבר מה בגרמנית,
והיא ענתה בקצרה, כמה מילים בודדות שנאמרו בקול נמוך וחנוק
מהתרגשות. אחר כך שאלה אותו גם היא באותה שפה לא מובנת, וכך
ניהלו ביניהם פינג-פונג גרמני שכזה, ממנו לא הבנתי כמעט דבר.
בבית דיברו רק עברית, והגרמנית הייתה שמורה לעניינים מיוחדים,
שאסור היה לי להבין. פניו של אבא נמלאו אור ונדמה היה לי שכל
קמטיו החליקו באחת. השמש המסנוורת האירה את שניהם באור לבן,
חזק, כמו מעולם אחר, אך הוא כבר לא הזיע וגם לי היה נדמה שרוח
קרירה מתחילה לנשוב. "כמה שנים", חזרה האישה שוב ושוב על
המילים בתוך בליל הגרמנית, כאילו נזכרה פתאום שהיא כאן, בארץ.


לאחר מספר דקות, אולי חצי שעה, התקרב לעברנו גבר שלצידו דילגה
בעליצות ילדה בת גילי בערך. האישה על הספסל כמו ניעורה מחלום
ממושך וקמה מייד, מחליקה בידיה על הבגדים במהירות של מי שנתפסה
בקלקלתה. "גדעון, תכיר בבקשה, אלברט, מכר עוד מצ'רנוביץ",
גמגמה. המבטא שבפיה היה כבד וזר. "אה", אמר גדעון ולחץ את ידו
של אבא ברפיון. ידעתי עד כמה אבא שונא לחיצת יד רפה. הילדה
לבשה סנדלים תנ"כיים, ועיניה הביטו בבוז בנעליי הלק המחניקות
שלי ומשם עלו אל החצאית הקצרה שלבשתי, זו שאימא ניסתה לשכנע
אותי כי היא "במודה", ואל החולצה הרקומה השנואה, זו שלבשתי
בטקסים בבית-הספר ושהילדות בכיתה לעגו לה. היו לה עיניים
שחורות כפחם, כעיניי אביה, ושיערה המתולתל היה פרוע ולא אסוף
בצמות כמו שלי.
"אימא, בואי כבר", שברה הילדה את השתיקה בקול מתפנק, ונטלה את
ידה של האישה כדי להקים אותה מהספסל.
"טוב", אנחנו נלך", אמרה האישה. אבא והיא לחצו ידיים במהירות,
משתדלים שלא להביט זה בעיניה של זו. "אוף וידרזיין", לחש אבא,
להתראות, ושנינו פנינו לחזור הביתה.