בקושי נפתחות לי העיניים...
השעון המעורר כבר חורק לי במוח ועדיין לא נפתחות לי העיניים.

קוסאמק הבוקר. לא הספקתי להרגיש את הלילה. מה יש? אני רוצה עוד
כמה חלומות.
מה השעה? בטח כבר שש ואני חייב לקום לריסוס.
איפה הסיגריות? איזה קאמל טובה תפתח לי את חריצי העין ותרשה
לאור המזורגג להיכנס.
לא הייתי צריך ללכת לישון כל כך מאוחר. היה איזה שלוש בלילה
ושום דבר לא שווה רק שלוש שעות שינה לפני העבודה המחורבנת
הזאת.
שיט, איפה המצית הזאת... יש לי אלף מצתים, אבל כשאני באמת צריך
למצוא אחת, אני תמיד משתמש בסוף בגפרורים. או, הנה, עכשיו אפשר
לקום.

אחח... הגב. את הרגת אותי אתמול. פשוט הרגת אותי. שחיה לילית
רצית. מכל הדברים שאפשר לעשות בלילה את רצית לשחות.

נרתיח מים לקפה שחור, בלי זה אני לא פותח ת'עיניים. כמו
משקולות שיושבות לי על האישון, אולי אני פשוט אחזור
לישון...לא.

אתמול היה ירח מלא. אחרי חמש שנים שאני לא מוריד ממך את
העיניים אתמול סוף סוף את ואני רוקדים.
כשהצטרפת לקיבוץ לשנת נסיון חשבתי שאנחנו בטח הקיבוץ עם הכי
הרבה מזל בתק"מ. העיניים הגדולות והחומות שלך והתלתלים
הארוכים. כאילו שלפו אותך מתערוכות תמונות של קום המדינה, הגעת
לי לתוך החיים. אז כרכרתי סביבך והיכרתי לך את כולם ודאגתי שלא
יהיה חסר לך כלום. ואת? את קיבלת ממני הכל ודאגת לתת חזרה.
לדודי, ואז ליואב, ולארז, ואפילו לגיא. אני החבר הטוב הזה, זה
שתמיד יהיה שם בשבילך, הידיד שלך, זה שאוהב אותך. אידיוט!

איפה יש פה כוס נקייה. עכשיו לשטוף פה כוס...המים הקפואים של
הבוקר יעירו אותי.

לפני שנתיים אמרתי לך שאני אוהב אותך ושרק איתך אני רוצה
להיות. הסתכלתי לך בעניים ואמרתי לך את זה. "אני אוהבת אותך,
אבל לא ככה, פקה, פקה, פקה.." כן ככה! כן ככה!

אחחח...שורף. צריך גם עוד סוכר.

ואז אתמול, אחרי חמש שנים שאני שם, ורודף, ואוהב. אחרי חמש
שנים, אנחנו פתאום מוצאים את עצמנו על הדשא מול החדר אוכל,
ואני אומר לך משהו על הירח המלא, ואת עונה לי: "לונה...דברים
מפתיעים ומוזרים קורים כשיש ירח מלא....לונה". נתת לי נשיקה,
קמת ונכנסת לחדר אוכל.

יוו..כבר שש שערים וחמש ואבי כבר בא לאסוף אותי למטע. אני חייב
להתלבש.

אז נכנסתי אחרייך לחדר אוכל ולערב ריקודי סלון ושאלתי אותך אם
את רוצה לרקוד. לונה וכל זה, את יודעת.
אמרת שכן.
כשהתחלנו לרקוד לחשת לי באוזן: "בגלל שהיום לונה, אתה יכול
להוביל". וככה, בפעם הראשונה בחמש שנים אני מרגיש שאני מוביל.

החולצה הזאת כבר מלוכלכת, איפה אני אמצא משהו יותר נקי עם
עיניים חצי עצומות?

אז בשעה אחת לפנות לילה הלכנו לבריכה. אמרתי לך שאני חייב ללכת
לישון כי יש לי יום קשה מחר. ואת אמרת לי: "אין לונה מחר.
בלילה כזה לא הולכים לישון, הולכים לבריכה".
צדקת. הלכנו לבריכה ולא כדי לשחות. מצאנו פינה בדשא מתחת לעץ
ושאלת אותי אם את יכולה להפשיט אותי. אני הרגשתי כאילו מלאך בא
וחפן אותי בזרועותיו. "העולם שלך, ילדי" הוא אמר לי. עטפתי את
גופך באהבה וחמדתי את חמוקייך שהיו של כולם, חוץ משלי. ליקקתי
כל מקום אפשרי בגופך וטעמתי את שטעמו אחרים לפני. את כל כך
היית טעימה לי. חדרתי לתוכך בשם כל יום בחמש שנים הארוכות האלה
ואת נאנחת אלי כפי שעשית באוזני כולם.

קיבינימט. איפה הגרביים העבות שלי, אי אפשר למצוא כלום בבוקר.

אחרי ששכבנו אמרת לי: "עכשיו לשחות", ובחיים שלי לא הייתי יותר
מאושר. וונדרפול לונה, ביוטיפול לונה. הגופות הערומים שלנו
השתכשכו במים הקרים והתחככו מתחת לירח המשקיף ומאיר את גופך
הדשן.
רציתי שתבואי אלי ונמשיך את זה, ואמרת לי: "בחדר שלך אין לונה,
בוא נישאר פה". ניסיתי להסביר לך שאני צריך לקום מוקדם היום,
יש לי ריסוס במטע כל היום ואז הסברת לי שבערב כזה, כשדברים כל
כך מפתיעים קורים אסור לחשוב על מחר - לונה.

מצפצפים לי מבחוץ... איפה הנעליים הצבאיות?

אז הלכתי לישון לבד. הייתי מעדיף שהיא הייתה הופכת לאיזה אשת
זאב או משהו כזה, היה לי יותר פשוט לכעוס עליה. אחרי שכל השכבה
עברה עליה היא נתנה לי להוביל, אלק. אחרי חמש שנים חשבתי שהיא
נותנת לי להוביל, אבל זה בכלל לא הייתי אני. היא בכלל לא שכבה
ולא הסתכלה עלי. זאת הייתה לונה. פאקינג לונה.

נו, לפחות יש לי שלושים יום עד הפעם הבאה איתה, עד הלונה הבא.
הנה, נפתחו לי העיניים. בוקר טוב.