בערוב ימיי,
כשמלאך המוות הסתובב לי בין הרגליים
כמו כלבלב שוטה
הייתי מתפלח להלוויות של ילדים
כי אין שימחה בריאה יותר משמחה לאיד.
אפוף בהתייפחויות שקטות
האם הייתה מתפלשת בעפר הדק
וזועקת את שימך
אז הייתי מוחה דמעה של אושר
איך שוב פסח עליי הבן זונה.
והייתה גם נערה שהייתי ממלא בשר
ומזומן,
הייתי מוחץ את עגבותיה ומשאיר בה חבורות
שתדע שהיא נושמת.
בקיטוני הצר עמד ריח רטיבות ושעוונית
על הקירות היו תלויות מודעות האבל של הכלים שכבר
הקרבתי
בקרב נגד הגנרל שלא מפסיד.
עולם שטוף נעורים
שמקדש את רכות העור וגמישות השריר
את העיניים הבורקות והסומק בלחיים
איזה סיכוי הוא מותיר לי לרדת מהבימה
בקידה אצילית אחרונה
ולא להיגרר החוצה
שיכור וצרוד מצרחות
כשהסדרן מכבה את האור
ונועל את הדלתות. |
