"קחי" אמא של אור תחבה מעטפה קטנה לכף ידי.
"מה זה?" שאלתי בשקט.
היא משכה באפה האדום, עיניה עייפות מלבכות. "זה מכתב שאור כתב,
שעתיים לפני שהמטוס היה אמור...לנחות" ראיתי שהיא שוב מתאפקת
לא לפרוץ בבכי.
הפכתי את המעטפה, בצידה השני היה כתוב בעט שחור "לרותם".
החזקתי את המעטפה בחוזקה. הריח של אור, ריח כה מוכר, דבק בה.
"מה כתוב בו?" רציתי לשאול, אך קולי לא יצא ורק שפתיי יצרו את
המילים בדממה.
"אני לא יודעת" ענתה לי "לא קראתי אותו"
אמא של אור הלכה אחרי כמה דקות, בהן ניסתה אימי לשכנע אותה
לשתות משהו, לשווא.
הלכתי לחדרי, מחזיקה את המעטפה קרוב ללבי.
שכבתי על המיטה, המעטפה הלבנה מול עיניי, וראשי מלא במחשבות.
נזכרתי בשיחת הטלפון ההיא לפני יומיים, רועי התקשר אליי מתנשף,
מנסה לדבר אבל רק יבבות חנוקות עברו דרך שפופרת הטלפון אל
אוזניי.
בין היבבות הצלחתי לשמוע רק דבר אחד. אור מת.
בהתחלה חשבתי שזו בדיחה, לא ממש קלטתי את משמעות המילים.
אני לא בטוחה שעד היום אני לגמרי מבינה. אור איננו.
אני לא אראה אותו יותר, אני לא אשמע עוד את הקול העדין שלו, לא
אריח את הריח המוכר, המשכר, המסחרר שהיה לו.
לא ארגיש את רכות שיערו.
אור מת.
בסוף הקיץ ההורים של אור שלחו אותו לשבוע לאיטליה, שייהנה פעם
אחת אחרונה לפני שהחופש נגמר.
לפני הנחיתה בארץ התקלקל המנוע במטוס והמטוס צנח לאדמה
במהירות.
כל הנוסעים הספיקו להיחגר והתכוננו לנחיתה קשה, אבל 25 מטרים
מעל האדמה, כשהמטוס כמעט נחת, הייתה נזילה של דלק במטוס והמטוס
התפוצץ.

ישבתי ליד רועי על המרפסת, המכתב עדיין בידיי.
מאז שאמא של אור הביאה לי אותו, לא נפרדתי ממנו לרגע.
"מה את מחזיקה שם?" שאל רועי ושאף עוד כמה שאיפות ארוכות
מג'וינט שבידו. בזמן האחרון הוא התחיל לעשן יותר מדי, יותר
מכרגיל.
"מכתב שאור כתב לי" עניתי.
"הוא כתב לך מכתב?"
"כן, הוא כתב לי בטיסה, זמן קצר לפני..."
בכל פעם שמישהו מזכיר את אור רועי נכנס לדיכאון.
אחרי כמה ג'וינטים הוא יותר רגוע.
"מה הוא כתב לך?" הוא התעניין.
"אני לא יודעת, עדיין לא פתחתי אותו"
"אז למה את מחכה???"
החזקתי את המעטפה מול פניי, ופתחתי אותה בידיים רועדות.
בתוך המעטפה היה נייר צהוב מקופל.
פתחתי אותו, היו אלה 2 דפי שורות צהבהבים כתובים בעט שחור.
התחלתי לקרוא.

רותם
אני יושב עכשיו במטוס, ליד החלון.
אנחנו למעלה, גבוה מעל העננים, ולמען האמת זה די מהמם.
אני לא בטוח שאני אתן לך את המכתב הזה.
אני פשוט צריך מישהו לכתוב לו את כל זה, ויומן נראה לי טיפשי
למדי.
אמרת לי שלפעמים כשחייבים להוציא משהו, כתיבה זו הדרך הטובה
ביותר לעשות את זה. אמרת שאני ארגיש אח"כ הקלה.
אז הנה אני כותב.
בכל יום שעבר במשך השבוע האחרון, חשבתי עלייך.
בהתחלה חשבתי על כל הבעיות והסיבוכים האחרונים, על זה שאת
אוהבת אותי ורועי אוהב אותך ואני... אני תקוע באמצע.
תקוע בין החבר הכי טוב שלי והבחורה המתוקה ביותר בעולם,
שאיכשהו התאהבה בי.
ואני לא יודע למה.
אני לא יודע למה התאהבת בי. זו התעלומה הכי גדולה שניסיתי
לפתור אי פעם, ואת יודעת שהיו לי די הרבה.
אבל החלטתי לעזוב את זה, אני כנראה בחיים לא אצליח להבין למה
ובעצם זה הדבר הכי פחות חשוב עכשיו.
בכל דקה שעוברת אני משתכנע שאני אוהב אותך יותר.
את בטח מופתעת, את לא מבינה מה השינוי הפתאומי.
את לא מבינה מתי הספקתי להתאהב בך. גם אני לא מבין.
אולי השבוע האחרון, שהייתי כל כך רחוק מהארץ, וממך, ומכל
הבעיות האחרות גרם לי לחשוב.
אני לא מתכוון שאת בעיה.
אבל שם, באיטליה, יכולתי לשכוח לרגע מהבעיות והצרות ורגשות
האשמה שמלוות את המצב הזה, ולהתרכז בך.
כרגע אני רק רוצה לראות את הפנים שלך שוב, לראות את החיוך שלך,
את העיניים היפות שלך.
אני רוצה לנשק אותך, לחבק אותך, ללחוש לך באוזן שאני אוהב
אותך.
חבל שכשאני ארד מהמטוס עוד כמה שעות, את לא תהיי שם, בשדה
התעופה.
אבל מייד כשאני אגיע הביתה אני אתקשר אלייך, אקבע להיפגש אתך
עוד היום.
ואז אני אוכל לנשק אותך כמה שרק ארצה.
אספר לך כמה חשבתי עלייך בזמן האחרון, כמה אני רוצה שתהיי
שלי.
והוא, גם הוא ישמח, כי הוא הרי האדם הטוב ביותר שקיים בעולם.
והוא לא יוכל להיפגע יותר ממה שהוא כבר נפגע.
הוא ויתר עלייך, למעני.
אי אפשר להתעלם מההקרבה הזאת, ואם בגלל רגשות האשמה לא נהיה
ביחד, כל הכאב שלו יהיה לשווא.
אני רק מקווה שתגידי לי כן.
באהבה
אור

נ.ב
אולי אני בכל זאת אתן לך את המכתב

הרמתי את עיניי מהדף, רועי כבר לא היה שם.
אם אור רק היה יודע..
לא הספקתי לנשק אותו, את אור שכל כך אהבתי.
גם הוא רצה להיות איתי אבל התאונה הזאת הרסה הכל.
הרמתי את ראשי לשמיים וקיללתי את אלוהים.