בלילה אפל, שמים נטולי פנס,
היא החלה מכלום - יש מאין.
בתחילה היה שקט... הס,
שניבא מה צפוי עדיין.
באה בגלים - אדוות אדוות,
ופתאום משב של ממש , בריזה.
החלה במיתרי ליבי לחבוט,
לערער על ההגיון העיזה.
משב של רוח, משב בליעל,
מילא את מפרשי.
הרים אותי כדאון אל על,
מרחפת בגבהים של שיא.
כי כשפתחת את הדלת,
נכנסה בפראות, במכה.
רוח פרצים סוחפת,
רוח הרפתקה.
היא לא חדלה מלנשוב,
רמזה על ניחוח הים המלוח.
אתה חייב אותי לאהוב!
אחרת היא לא תשקוט,
אהיה חולת רוח.