פרצוף מודאג מעלי מושיט לי יד לקום, ובדרך ממלמל משהו
לחברה שלי שעומדת מעלי, אני יודעת שהוא כועס.
הוא מושיב אותי בקצה הבמה הקטנה ואומר שוב
ושוב הברות שאני לא מצליחה להבין, משהו על בחוץ
ואוויר. אבל אני רק מהנהנת לשלילה, "לא, לא, אני בסדר."
וחזרה על הרגליים, קופצת      הצלילים תופסים את הלבד שלי
ומשחקים איתו תופסת, רק מתרכזת ביצור קטן
עם זקנקן יפיפה שנע לי הלוך ושוב מול העיניים.
וכל החדר מסתובב. הלבד שלי משתעשע מהמחשבה
שזה שיצר אותו מסתובב בחלל החצי ריק הזה
ומחייך לכאלו שאינן אני.
אני לא ממש מוצאת את זה משעשע.
דיכאון קליני של שלושה ימים שם קץ לעצמו עם המבט שלו,
המבט שלו חופר לי בדיכאון ומפורר אותו.
אכזבה על פני תבל.
האותיות עגולות ואני שוכבת על מזרונים שמשמשים ככיסא,
נוגעת בקירות כדי להתקרר, אני
רותחת. חברה שלי, יש עליה איזה דבר, שמלטף
אותה בכל הגוף.
אבל במקום זה נותרתי לבד בחלל הזה,
אלו שהיו סביבי שרועים על הספות.

מסתובבת סביב עצמי
מעגלי עצמאות
איפה הלכה השלמות העצמית
לאן נאבדה לי הנפש?



9.4.03