אני עוד לא בת שמונה עשרה בערב יום שישי של ה - 25 לנובמבר
2000. אך עדיין מחשבות תוקפות אותי, אני טרודה בין להישאר
בבית, להימרח כמו חמאה צרפתית, או לצאת לציד במועדון הקיבוצי
הקרוב. ארבעה חודשים ארוכים שלא היה לי חבר קבוע, מישהו לדבר
איתו רגע לפני שנרדמים, אחד שייקח וייתן, שיחבק ברפרוף תחת
שמיכת פוך.  אך בין קימורי חדרי הכחלחל אני יודעת די בברור שאם
רצוני בגבר חיי עליי לצאת ולחפשו בין כותלי בית הדיסקו. וכך
התגנדרתי במיטב בגדי האופנתיים - ג'ינס כהה צמוד וגופיה חשופת
גב זוהרת, שתזכיר לי כשאבחין במבט מהיר שאינני עוד פרח  קיר.
ובדקות הספורות שחלפו בין זמן התכוננותי לרגע איסופי ע"י
חברותיי חלפה במוחי מחשבה חוזרת - הפעם יהיה אחרת, יקרה משהו
רציני.
שלושים ואחת דקות נסיעה מביתי למועדון הצפון, ואני עומדת אל
מול שומר רחב כתפיים אוחז פנס שחור וגס. הוא האדם היחיד שאינו
טרוד איזה בגד ללבוש ליציאה, שכן כל ערב הוא מופיע באותה חולצה
שחורה צמודה, שעליה מודפסות חמש אותיות דפוס לבנות
"א-ב-ט-ח-ה".
"בת כמה את ילדה?" שואל בקול נמוך מכני. חושף שן זהב מצוחצחת.

"בת 18. פשוט שכחתי את החוגר שלי בפק"ל כיסים. הנה רשיון
נהיגה" עניתי בהיסוס מה.
"בסדר" הוא קורץ, מחייך קמעה "תיכנסי" ווא עליי ועל גורל
חברותי התלוי על בלימה, שכן אם שומר זה לא היה רך, נעים וחביב
חיוכי פרגיות (כמותי) היינו ארבעתנו נאלצות לעשות אחורה פנה אל
עיר שוממת נהר ה'.
אני פוסעת מרוממת לרצפה בז'ית כלל לא נוצצת מעלי מאירה מנורת
הלוגן מלובנת. ברקע מתנגן השיר "היט מי בייבי וואן מור טיים"
ואמנם הבדידות הורגת, בייחוד אם מגיעים למועדון עצוב שנראה
תמיד מלא בזוגות חבוקים שעונים על בר חום כהה. כחבורת תרנגולות
ברברניות, מפורכסת בעידון, אני פונה עם חברותיי לשלב בחירת
המשקה, דבר מכריע בבילוי כי ללא משקה צלול ומעורר אני איני
יכולה באמת להשתחרר מקיבעוני. לצלילי הבום בום טרח אני בוחרת
באהוב עליי ורוד מוגז - רד בול עם וודקה. עם לגימת הטיפה
האחרונה אני משלבת בזרועי אחת מחברותיי ופונה לרחבת הריקודים,
כי רגע זה של הלילה אינני ערוכה עדיין להסתובב סוררת לבדי,
ובמיוחד לא במרווח שבין הבר לרחבה המוקף בטור של אנשים
עומדים-שותים הבוררים בך כבמסלול דוגמנות. ואני טרם הפכתי
לדוגמנית בטוחת מראה, אני נזקקת לתמיכת חברתי הנוצצת. בחלוף
ארבעים שניות של הליכה זקופה מתיימרת הגיע הרגע המכריע, חבורת
רקדנים חייכנים - גברים ניצודים. ואני כבר מתחילה להרגיש גלי
חום ורטט עוברים בגופי מהלב הדופק לתנודות הבסים, אל קצות
אצבעות רגליי. תוך שניות אני מתמלאת באנרגיה סוחפת, ולמרות
ששיר שנוא מתנגן ברקע אני מושכת את חברתי אל נבכי הרחבה
ומתחילה לנענע עכוז בריקוד צנוע מעט פרוע. כל שניה כל בום של
בס הדופק באוזני אני מביטה סביבי מחפשת בטרף איכותי, שיהיה
גבוה בלונדיני ולבוש היטב. ציידת ארים שטחית שכמותי, אינני כלל
מתעניינת באישיות החבויה בגוף כחוש אכזב. חמישים דקות בדיוק
לוקח לי לגלות את אכזבת ההיצע ואת גודל הביקוש, אך זה רק מדרבן
אותי לחפש יותר טוב ולאט לאט להתפרע יותר בריקודי הסוער. כאן
במועדון אני בקלות שוכחת את הזמן, המקום, את מצבי את טרדות
נפשי ולאחר כמה ריקודים והתחלות סתומות של גברים בטוחים בג'ל
דביק, אני זוכרת רק כיצד להתאים את עצמי לכל קצב חולף. אני
נכנסת לטראנס בטראנס אטלנטי ודרך מצמוצי עיני החצי עצומות אני
רואה אורות צבעוניים, פרצופים בוהים ועשן לבן סמיך.
חמש וחצי לפנות בוקר ואין מטרה נוחה בשטח, למעט הד.ג'. הנחשק
שענה לי כבר בפעם שנייה שכבר יש לו חברה. קיבינימט זה הסוף של
התחלה, והדבר הרציני היחיד שנוצר כאן זה כאבי רגליי.
אני אוספת את חברותיי אחת אחת ממקום מושבה, וחבורת עליזות
אפופות בעשן הסיגריות מתחילות לטפס חזרה אל האוטו שבקצה החניה.
הפעם קטונתי מניסיון להתיישב מקדימה, והחלטתי לפוש במושב
האחורי צמוד לגב הנהג. במהלך הנסיעה חזרה כשאני מצמידה את הרקה
שלי לחלון המכונית ההווה נראה קרוב יותר, אדון משופם בדייהו
מודל 97 מרוכז בקווקוו הלבן שעל כביש האספלט המוביל אותו חזרה
לביתו מקונצרט לילי של בחורות בחוטיני. אני מכירה אותך, בטח
קוראים לך יעקב משהו, עם פרופיל מחודד ושפם מלבין מאור ירח
בוהק. החלון נעשה קר ואני מרחיקה את ראשי ממנו אבל אני יודעת
שלא אשכח את אותו מבט מרוכז פרופיל מחודד של אדון יעקב. ואני -
חוזרת מבילוי חד שבועי עם חברותיי, חבורה רועשת בג'יפ 4X4
המטרטר בין סדק לבליטה בכביש.