בסוף הם הרגו אותו. ככה שמעתי, ככה מספרים. הורידו לו את הראש
המחורבן. פשוט ככה, בלי יותר מדי טקס, בלי להרבות במילים כמו
שאומרים. הוא ישב שם על השרפרף, הסתכל סביב, חייך קצת,
והתכופף. מונטי הקצב טוען אפילו, שהוא מוכן להישבע שהוא שמע
אותו צוחק לפני שחתכו לו אותו. מן גיחוך שכזה, אפל, מפחיד.
טוב, זה בכל אופן מה שמונטי אומר.  ולא צריך להתייחס ברצינות
לכל דבר שהוא משחרר מהפה שלו. כולם יודעים שלקצבים יש דמיון
מפותח מדי. אחרים, כמו ג'ורג' למשל, הבן של הכומר, מספרים
שהוא הוריד על עצמו את הלהב הענקי והחלוד, ושהתליין אפילו לא
היה קרוב למכונה, שלא לדבר על להפעיל אותה. שהמשוגע פשוט שלח
יד לידית, ומשך בכל הכוח.
אני אומר לכם, אם ג'ורג'י לא היה הבן של האב סאליבה, הייתי
אומר לו בפרצוף שהוא שקרן מחורבן. זה לא משנה כמה משוגע אתה או
עצבני או אני לא יודע מה  - אתה לא הולך ועושה לעצמך חרא נוראי
שכזה.
אני? אני לא הייתי שם כשהם עשו את זה. הרגו אותו, זאת אומרת.
אימא אומרת שאני עוד צעיר מדי בשביל להשתתף בדברים כאלה, אז לא
הלכתי. בסוף, כשהכל נגמר, התחיל לרדת גשם ולא הפסיק עד אתמול
בצהריים. השמיים היו כל-כך שחורים במשך ששת הימים שחלפו,
שהייתי בטוח שלעולם לא נראה יותר את השמש. ברצינות.
לפחות נמחק לו החיוך הדפוק הזה שלו.
אתם יודעים, אני לא חושב שהייתי שואל מישהו מאנשי העיירה מה
באמת קרה שם בכיכר, וזה לא רק בגלל שאני לא יכול לדבר. זה כי
הם כולם מטומטמים. הם רואים רק מה שהם רוצים לראות. הם גם
אף-פעם לא מדברים איתי. הם בדרך-כלל מדברים עליי, עם אימא שלי
או אח שלי, לפעמים אפילו לידי, כשאני שם. אני. שם. אנשים
חושבים שאם אתה אילם אז אתה גם חירש. אני אילם, נכון. אז מה?
תמיד הייתי. לא דיברתי בכלל מאז שנולדתי. אימא אומרת שאפילו לא
בכיתי כשהרופא הוציא אותי ממנה. כולם חשבו שנולדתי מת, ונבהלו
נורא, כי אם הילד לא בוכה אז הוא בטח גם לא נושם. אבל אז, רגע
לפני שזרקו אותי לפח כמו שאומרים, נפנפתי בידיים הקטנות שלי
כדי שכולם ידעו שאני חי, והאחות צרחה והחזירה אותי למיטה של
אימא שלי. אימא כל הזמן מספרת לנו את הסיפור הזה, על איך הגעתי
לעולם, למרות שהיא יודעת שכבר שמענו אותו אולי איזה אלף פעמים
כבר. אח שלי שהוא רופא מנתח, ולמד המון זמן בביה"ס ההוא של
המפונקים, דיילירוט, אומר שהוא לא מאמין לסיפורים שלה, ושזה
לא הגיוני שתינוק, אפילו שנולד אילם, לא יבכה כשהרופא מרביץ
לו. הוא אף פעם לא אמר לה את זה כמובן, אבל ככה הוא חושב. לי
הוא אמר פעם שיש לחוסר היכולת שלי לדבר כינוי, שם, מונח
מי-די-ציני מקצועי כזה. אני עד עכשיו לא כל-כך בטוח איך הוא
אמר שקוראים לזה. זה היה משהו מסובך. אני זוכר שלי זה דווקא
נשמע כמו אחד מהקולות המצחיקים האלה, שדונלנד האח המפגר של
מונה עושה לפעמים.
אחרי ששיחררו את מה שנשאר ממנו מהמכונה הגדולה, הם זרקו את
הגופה של המסכן לכלבים ותקעו את הראש שלו על עמוד. כבר שבעה
ימים שהפרצוף הזקן והרטוב מגשם שלו מביט בכולנו, מלמעלה, מסרב
להרקב, שואל : למה? למה אנשים נוראיים שכמותכם?  למה?. והרוח
משחקת בשיער הרטוב שלו, עושה לו תסרוקות משונות, עונה לו
באנחות:
הההההההוא.... וגם: הההההההיא....  
לפחות נמחק לו החיוך הדפוק הזה שלו.
ג'ורג' אמר שאולי נלך לזרוק עליו אבנים. ולחם יבש וגם
מהעוגיות המחורבנות האלה שסבתא של מונה ודונלד אופה כל
הזמן. אבל אני לא חושב שזה יהיה בסדר. אני מתכוון, לזרוק כל
מיני דברים - ואת העוגיות של סבתא לובה - על הפרצוף של
האומלל. עם השיער שלו כמו חוטים, כמו סורגים על העיניים.
העיניים הפעורות הגדולות שלו, העיניים. אז הצעתי להוריד אותו
משם ולקבור אותו, או אולי לשים אותו בכנסיה או במחראות שמאחורי
בית העירייה. מונה המגעילה נישקה אותי על האף והאוזן והמצח,
כמו תמיד, וג'ורג' אמר שחבל שאני לא יכול לדבר אחרת בטוח
הייתי יכול לחשוב על משהו גדול לעשות עם הראש של הבן-זונה
הזקן. דונלד רק חיטט באף ואכל את מה שמצא שם.
הם אומרים שהוא עשה דברים רעים. האנשים, זאת אומרת. דברים
שלסלוח עליהם יהיה נורא כמעט כמו לעשות את הדברים הרעים האלה
שוב.
אני לא לגמרי בטוח בזה יותר. אתם יודעים, כשאתה עסוק בלשתוק כל
מה שנשאר לך זה להקשיב. ואני מקשיב. ואף אחד, דפוק או לא, לא
אומר שום דבר ששווה להוריד לו את הראש בשבילו. אני חושב שבכל
זאת נזרוק עליו אבנים אני וג'ורג' ומונה והאח המפגר שלה
דונלד. רק אבנים. בשביל לעצום לו את העיניים.
לפחות נמחק לו החיוך הדפוק הזה שלו.
זו השלווה של המתים, אימא אומרת. גם כן שלווה, אח שלי ממלמל
מתחת לשפם שלו, ואני צוחק. כי אין לו שפם וזה סתם ביטוי כזה
שג'ורג' אומר שאומרים.