שלום רב שובך ציפורה נחמדת מארצות החום אל חלוני. אני כל כך
שמח לראות שהצלחת לצאת לחופשי מתוך כלא השיר של ביאליק. על פי
נסיוני אני יודע שזאת משימה כמעט בלתי אפשרית. הנה אני, ראי
אותי, תקוע בתוך תבניות משפט קבועות מבלי יכולת להתנתק מהן גם
אם אני רוצה. אז בשלב זה ציפורי היקרה אעבור לפיסקה הבאה.
יושב ליד המחשב שלי. בכלל לא מסתכל במסך, קצת במקלדת. את יודעת
ציפי, כשמדפיסים לא מפעילים הרבה שכל, בעיקר זיכרון.  וגם זה
זיכרון שנמצא בעיקר באצבעות. מה שמזכיר לי ציפורה נחמדת:  חכם
אחד טוען שהשכל שלנו לא נמצא רק בראש (במוח). לטענתו, הידע,
השכל, המוח מחולק לכל האיברים, וכל אחד מהם יודע את מלאכתו
מתוך פקודות שנמצאות בתוכו, באותו חלק מוח שמצוי בו. (מוח שאף
כי הוא רק חלק הוא בכל זאת שלם.) מה שנותן לי כמה רעיונות
לשיקום אי אלו מוחות פגועים שאני מכיר. (זה בסדר ציף ציף ידועת
תלאות שלי, אני כולל גם את המוח שלי.)
את שמה לב מעופפת יקרה, מזג האוויר משתנה קמעא, מתחיל להיות
קריר. נראה שלא עשית עיסקה כל כך טובה שבאת. לעזוב את ארצות
החום המתקררות כדי לקפוא מן הקור שמתחיל להיות פה? ואני לא
בדיוק מפיץ מי יודע מה חום...
הולוגרמה.  כן מכונפת שלי, מה את יודעת על הולוגרמות יקירתי
אשר מארצות החום אל חלוני באת?  אמרי בקולך הערב מה את יודעת
על הולוגרמות. האם ידעת ציפורי היקרה כי כאשר הולוגרמה נשברת,
אפשר לראות בכל רסיס את התמונה השלמה של מה שקדם לשבירה?!
מפתיע, מה?
את רואה, החכם מלפני שתי פיסקאות רואה אותנו כנראה, כמין
הולוגרמות. אז למה, תגידי כנף רננים נעלסת שלי, למה, למה
כשאנחנו מתפרקים לרסיסים איננו נהפכים להיות רבים? ומדוע זה
סימן של חולשה ולא של חוזק?          
יום שבת 6.11.99

בינתיים אניחך פה, על אדן חלוני. אקווה שלא תקפאי. (יום יבוא,
אני מבטיחך, אשוב לפתח את הרעיון הזה.)