(התחלה במרס 1999 )
                                                           
         
באלה הימים אני חוזר בזכרוני לשנת אלף תשע מאות ששים ותשע.
שבילי הבטון של הכפר מובילים אותי אל קתרין.
קתרין ארוכת השיער והרגלים. קתרין הדפוקה, המעוברת.
אני הולך אל קתרין משעין את ראשי אל בטנה הנפוחה,
מאזין לשכשוך המים עת משייט בתוכה עוברה.

מי ידע את קתרין?
הו קתרין אהובתנו.
הו אהובתי.


קתרין גרה בחדר קטן בצריף. שלוש מיטות מחוברות. אחת של הקטור.

השניה של דרי. באמצע שוכבת קתרין אהובתם. הקטור מלטף את בטנה.



מי באלה הימים עוד כותב שירים על מלחמה נשכחת.
מי בימים קודרים כימינו מסיט צללים אל האור העז של פעם.
האור היורד בכבדות על החול הצהוב הצורב של סיני
ומאיר את החפירות שבהן עכברנו את עצמנו לדעת.


הדרך אל קתרין נמשכת שלושה שבועות של רעמי אימה.
ואני הולך מגיא צלמות ירא רע וצופה שחורות,
רגלי מבוססות בים החול הצהוב של סיני, מתלבטות, מתחבטות
ומסבכות אותי לנפול יחד עם נפילת הפצצה,  נופל ...


על אוקיינוס החול הגדול של סיני ישבנו, שם שטו נפשותינו ללא
כיוון
צפו אל אופק ואל גובה, מבקשות אחיותיהן המרחפות ללא רוגע.
שם גם פיני - איש נמר.  עוד הוא מציב רגמו נוכח כוכב הצפון.
הו, גיבור מת, עליך יכתבו שירים, על חורבתך נשים יקוננו.


בבונקר, ליד השש-בש צועק בן נעים: "בן זונה, אתה מדבר עם
הקוביות".
והצופה מעיר את השדים: "נכון, הקוביות שונאות את בן נעים.
ואת כל הדברים הטובים הן מפילות רק על התימנים.... "


ומנגד:  אייזן , המשורר והחופשה : "נטייל... "
קוניאק, מתנדבות...   "אח, איזה זיונים יעופו שם.."


והמשורר יפייט אהבה, אך רעיו ינידו לו ראש: הכי לנו יהי מחר?


מחר, כשרוחנו תמצא לה שלווה בערבות יבשת רחוקה,
נשב ליד האש, נצפה אל הכבש הנצלה, הרחק מעיניה של אמא.
(אמנו  המזועזעת, זו האם שהיינו הפריירים שלה.)
ראשינו בחיקה של איזו שרלוט או ז'אנט. חולמים חופי שנהב...


הלילה יורד לאט על סיני וחושך על פני המים ושקט מאיים.
ועוד מעט זיקוקי אבוקות בשמים יתופפו  רעמיהם.  
ומנהר דינור בשמי יה מפלי האש על ראשינו יפולו.
וכנגן המשרוקית יחולל השד בדמנו את ריקודו השטני.
             
לו יהי חושך.

                                                         
     
את ילדה קברה בקצה הכפר,  בין הבריכה לבין הברושים.
ובטרם המיתה את אהבתה, קפצה מקצה הצוק, ליד הלולים.
ושם במדרון מצאו אותה, ראשה נופץ, אך חזה עוד עולה ויורד  
כמתגעגע: מטה  הקטור, מעלה דרי. מעלה מטה, מעלה...

משמרת אחר משמרת שמרו גיבורי החיל סביב למיטתה.

והיא, פצע וחבורה, ראשה מאוחה בתכריכים, רק עיניה
הסומות צופות באפלה אל פנים עפעפיה, מתבוננות...
בעולמות רחוקים, מרחפת קתרין עם נפל בנה, חרישית
תנוע, מאב אל אב ומאח אל אח. פניה אך מכאוב.

עורי עורי קתרין, עורי עורי וראי,  כל אהוביך נקבצנו, אליך.
ראי אותנו, חסרי תקנה,  כי היינו בזבזנים באהבתך עד בלי די.
בואי, בואי ברינה, פסוקת  הרגלים, ושאי שוב את משך זרענו.
פקחי את עיניך אחות נודדה, וראי את המאהל שבנינו לשבתך.
מרבדים עשינו לך, כרים רקומים להשכיבך.  שמעי לחש אהבתנו
עת נרווך דודים. ואת כרסך נמלא בתאוותינו, מאהבתינו האיומה.
                                           
                                       

וכשפקחה אהובתי את עיניה אני לא ידעתי.
כי אבדתי לבלי שוב במכתשי החול בהם נקברה שארית נעורי.        
                     
                                                         
                       
                                                           
                                     
בראשית ימי האלף השלישי אני חוזר אל ראשית פכחון חיי
אל המראות שקברו את נעורי בחולות האלף הקודם.
אל נחמון נס מן הפצצה ופוגש חוד הבזנ"ט, נדון לעיוורון.
(כל חייו יחלום את מגע המתכת, העין המשופדת לעד תזלוג לילותיו)

שב אל בן נעים המקלל ושועט בפעם  העשרים אל מקלחת הג'ריקן,  
אולי יאיר מזלו וסוף סוף יצליח לשטוף מגופו את הסבון?

ושם גם  אחי, במשמרת נצח מעל בונקר המטבח
שנאטם לנצח, עוטף באהבה גוויותיכם הנחות.
שובו נפשות למנוחייכן, תמה המשמרת, זמנכם עבר.
                       
                         
אני - כל דרכי - מדבר.
שמי נחושת אדמתי ברזל, לעד אצמא.  
מי יתנני צל, רוח להצן את ראשי ההוזה...
ותמיד אשור אלי עין...
בנות..
                           
באיסטמבול הצוענת חבורה נוגנת, מחוללת בה קתרין.
דרי בגיטרה, אנט בצליל פעמונים.
פושטה אהובתי ידים..
ומפלי דרכמות יתמזגו במקהלת יה.

...מטבע אחר מטבע חורצים בליבי פעמיה המתרחקים
נהריה..
          סטמבול..
                                פרג...
                                          תהום נשיה...
(גירסא זו נחתמת ב 6.02.03 )

הערות:
(בית 4, שורה 1.) "מלחמה נשכחת" מלחמת החפירות בסיני שנקראה
מלחמת ההתשה 1969-70.
(שורה 4,) "עכברנו" מן המלה עכבריה, מין גומחה מוגנת בצד תעלת
הקשר שבה הסתתר הצופה בזמן הפגזה.
(בית 5, שורה 1.) "שלושה שבועות" בכל חודש היינו יוצאים לחופשה
של שבוע אחרי שהות של שלושה שבועות. היציאה הביתה היתה מותנית
בכך שיזדמן לך איזה טרמפ שיקח אותך צפונה. הרבה פעמים נמשכה
הנסיעה צפונה יומיים כך שמהחופשה לא נשאר כל כך הרבה. רק
החיילים ששירתו בבסיסים המרכזיים והיו מקורבים זכו לטיסה. לא
אלה שהיו בקו.
(בית 6 שורה 3) "איש נמר" הנמרים היו קצינים שנענו לקריאתו של
משה דיין והתנדבו לשירות במחזורים של 40 יום במעוזי התעלה. על
שמם נקראה הסטקייה בצומת גהה.
(בית 9 ) "מחר כשרוחנו"  היינו אומרים אז: "אחרי הצבא אני יורד
לאוסטרליה, ניו זילנד או כיו"ב". קראנו לעצמנו: "הפריירים של
גולדה" ראש ממשלת ישראל באותם ימים. זו שתרמה לשפה העברית את
המשפט המפורסם: "אני מ-זו-ע-ז-עת". (בתגובה להפגנות "הפנתרים
השחורים")
"מקלחת הג'ריקן" - לא היו שם מים זורמים. היינו תולים ג'ריקן
בחוץ ומתקלחים. בכל פעם שהיתה נשמעת יציאת פגז מצרי, היינו
בורחים. לאחר נפילת הפגז היינו שבים להמשך המקלחת. לעיתים היתה
נמשכת מקלחת אחת זמן רב מאד.