מלחמה בעיראק. איומי סקאדים. נשק ביולוגי-כימי. כמו צ'רנוביל
רק יותר גרוע. לבן שלי יהיו זנבות במקום שיניים. מחבל חדר לגוש
קטיף. שלושה הרוגים. אמא ושני תינוקות. המחבל נאסר. ישוחרר
בעוד כשנה בעסקת חילופין שמאלנית. המדינה כולה בלהבות. תמיד
היתה. תמיד תהיה.
ספרדים-פולנים-גרמנים-תורכים-בריטים-ערבים-אמירקאים-ערבים-צרפתית-ערבים-ערבים-ערבים.
מתכונת במתמטיקה. שיעורי בית מלפני חודש. מחשב מקולקל. חדר
מבולגן. מראה שבורה. היא עזבה אותי. אני שונא אותה. אני לבד.
רע. כואב. נוראי. למות. למות. תמות!!!
I just don't give a fuck!!!
הגרון כואב. הבטן מתחלחלת. ואני מחייך, שמח, מאושר... הכדורים
אמורים לעזור להוריד את הדיכאון. והם עוזרים, תודה רבה! בעיקר
כששותים איתם כוס מים. בעצם זה לא מים...אותו צבע, זה הכל.
תחשבו על מורפיום. שקרן, רמאי, חתיכת מניאק קטן, נכון.... אבל
זה עוזר! כנ"ל גם כאן.
אתה מאבד את עצמך. פתאום המוסיקה נשמע כאילו היא באה מתוך הראש
שלך, ולא מבחוץ. אתה לא מזיז את הרגליים, הן זזות על דעת עצמן,
גורמות לך לריקוד מכושף... אתה לא פוקח את העיניים, הרי אין
טעם, בכל מקרה אתה לא רואה כלום... והרגליים, ממשיכות עד שאתה
נופל בלי לשים לב אפילו. אתה לא יודע שנפלת עד שאתה על הרצפה.
נפילה רצינית, כואבת, לפעמים אתה מדמם, ועדיין לא אכפת לך.
הכאב חומק מתחת למערכת העצבים שלך. אתה חסין אש. אתה סופרמן.
הנה ג'יי לנו סיפר בדיחה. אתה נקרע מצחוק, צוחק כל כך שבא לך
להקיא, אתה לא יכול להפסיק כי זה מצחיק כל כך. בעצם זה לא לנו,
זה סתם אחד שנמצא במסיבה, והוא לא סיפר בדיחה בעצם, רק אמר
משהו חסר משמעות מוגדרת. מוזר...זה היה כל כך מצחיק לפני
דקה...
כאב גרון. כאב בטן. כאב לב. הקאות? אדרבה. אבל זה לא יעזור
לנקות את הלב, רק ללכלך את השטיח.
איך תגיע הביתה? הם תמיד מתעקשים לשאול אותך איפה אתה גר, הם
לא מבינים כמה זה מצחיק, כמה זה מפתה להשיב להם משהו כמו "בבית
שלי"... אבל בסופו של דבר לא נעים, כי כולם יוצאים בשביל לעזור
לך להגיע הביתה, כי אתה כבד ברוך השם. אתה אומר להם לעזוב
אותך, אבל אתה יודע שהם לא יעשו את זה, כי אתה תצנח לארץ ולא
תקום עשרים שעות, ובטח תגלה שאיזה כלב הפך את התחת שלך
לטריטוריה שלו, שלא משנה באיזה מובן תפרש על זה, זה דוחה!
אתה מגיע הביתה. אתה לא אדון לעצמך. אתה יודע שכואב לך, אבל
אתה לא מרגיש את זה. כמו להסתכל על היד שלך מדממת בלי להרגיש
את הכאב.
אתה פשוט לא חש את הכאב הטראגי שלך, שעד לא מזמן גרם לך למוות
מנטלי. אתה רוצה לבכות, ומצליח רק לצחוק. רבותיי, התרופה
להמונים.