רעש גדול העיר אותי בבוקר בבהלה. קמתי מהר מהמיטה ועליתי
למעלה. ראיתי את אמא שלי, ובין רגליה היו הרבה שברי צלחות.
אמרתי לה לא לזוז, שמתי נעליים, לקחתי מגב, והזזתי את הזכוכיות
כדי להביא לאמא שלי נעליים, ושהיא תמשיך את העבודה. כן, אני
קצת עצלן, אבל רק קמתי, מה אתם רוצים ממני? חזרתי למיטה,
שפתאום ראיתי שהשעה כבר כמעט 12 בצהריים. קצת נדהמתי לגלות
שישנתי כל כך הרבה זמן, בסך הכל הלכתי לישון באיזה 11 בלילה.
ישנתי ממש הרבה... לקחתי את הטלפון האלחוטי, ויצאתי איתו לחצר.
ישבתי בשמש, וחייגתי את המספר של סטנלי. לא הייתה תשובה.
החלטתי לשלוח לו הודעה בביפר, כמו שאתם יודעים, בארצות הברית ,
ביפרים ממש נפוצים. אז שלחתי לו הודעה, שיתקשר אלי מתי שהוא
רואה את ההודעה.
מה לעשות - לא היה לי, אז התקשרתי לאיימי. דיברנו משהו כמו חצי
שעה, ותאימנו לי, זה נראה כמו שנים. הקשר שלנו, הוא הקשר הכי
בנאלי. אתם מכירים את התחושה שמדברים אם מישהו ואתם מרגישים
שהשיחה הזאת לא מתקדמת לשום מקום? ככה אני מרגיש כל הזמן שאני
מדבר איתה. סיימתי את השיחה הייתה כבר 12:30. ניחוחות המטבח
הגיעו לאפי, וריח נהדר של עוף ותפוחי-אדמה בתנור הגיע אלי.
המאכל האהוב עלי. עליתי למעלה, ולהפתעתי, ראיתי את כל המשפחה
יושבת ואוכלת. כנראה שאף אחד לא חשב לקרוא לי, אבל לא
התעצבנתי, כי המחשבות שלי היו במקום אחר. הסתכלתי על הביפר,
שום דבר, לא תשובה לא כלום.
אני עד עכשיו, לא מבין מה קרה לו. אבל למה להטריד את המוח,
כשיש כזה אוכל מול הפנים שלך.
במהלך האוכל, לא ממש מדברים אצלנו במשפחה. כל אחד מתעסק בצלחת
שלו, ועדיף כמה שפחות לדבר. פעם אחת, הייתה לנו ארוחה משפחתית,
לכבוד איזה חג, אני כבר לא זוכר. אבל מה שאני כן זוכר, זה שאחד
הדודים שלי התחיל לדבר, ופשוט לא סיימנו לאכול עד איזה אחד
בלילה. זה היה מאוד מצחיק כשחושבים עכשיו אחורה, אבל באותו
יום, רציתי לשחוט את ההורים שלי, על זה שהם גרמו לי להפסיד פרק
של דוסון קריק [שזוהי אגב התוכנית האהובה עלי] בשביל לנסוע
לפלורידה, לדודים שלנו. טוב נעזוב את החוויות המשפחתיות
והזכרונות. סיימנו את האוכל. ניגשתי לשטוף ידיים, כשפתאום
הביפר צפצף ובשיא המהירות ירדתי אל חדרי.  לחצתי על הלחצן
השחור הזה שבצד, מצפה בקוצר רוח כבר להודעה מסטנלי.
אבל זאת לא הייתה הודעה מסטנלי. סך-הכל ג'ייסון אמר לי שנפגשים
בפארק בשש. כאילו שלא הייתי חושב על לבוא היום לפארק. אני לא
מבין, סתם להלחיץ אותי? למרות שאני לא מאשים אותי, הוא לא יכול
לדעת.
אני חושב שאני חייב לכם הסבר על ג'ייסון. ג'ייסון הוא אחד
מהחברים הכי טובים שלי. אבל ביינתיים,
סטנלי ויוהן חברים הרבה יותר טובים שלי. יוהן, שעליו עוד לא
שמעתם כל-כך, ואני מאמין שתשמעו עליו הרבה בהמשך, חבר הכי הכי
הכי טוב שלי. אבל הוא בן אדם מאוד דומיננטי, זאת אומרת, שלא
תחשבו שבגלל שאתם שומעים ישר על התחלת הסיפור שלי על סטנלי,
זאת אומרת שהוא הבן אדם הכי חשוב בחיים שלי. הוא לא. אבל הוא
מי שבאמת התחיל את כל הסיפור של החופש הזה, שאני באמת אף פעם
לא אשכח. ובחזרה לג'ייסון. ג'ייסון  הוא בן אדם מאוד מיוחד,
ואני מאוד מעריך אותו. אני יכול לשבת ולספר לו דברים, והוא
יקשיב, והוא יספר לי. הרבה אנשים לא מעריכים אותו. אני חושב
שלמרות שהם חושבים שהם מכירים אותו כל-כך טוב, וכל-כך הרבה
שנים, הרבה יותר ממני בכל אופן, הם לא מכירים אותו בכלל.
מספיק לברבר לכם בשכל על ג'ייסון. כתבתי לו חזרה שאני חושב
שאני יבוא, ושאלתי מי בא. הוא אמר שכולם באים, כמו תמיד. היה
כבר משהו כמו 1 בצהריים, צפיתי בטלויזיה. היו דווקא תוכניות
מאוד טובות, ולא שמתי לב לשעה, שהייתה כבר חמש. נכנסתי להתקלח,
הריח מכל היום מול הטלויזיה בחום [משהו שהוא אגב לא מאוד
אופייני לניו-יורק], לא עשה טוב. יצאתי מהמקלחת, התחלתי
להתארגן, ויצאתי. הגעתי לפארק בשעה שש, כמו שאתם כבר מבינים,
כולם היו שם. אפילו סטנלי, מאוד משונה, אבל הוא היה. ישר
ניגשתי אליו, ושאלתי אותו:"סטנלי, למה לא ענית להודעה ששלחתי
לך?" הוא אמר:"אני מצטער, לא היה זמן". עזבתי אותו, הוא מתנהג
מוזר, אבל נעזוב את זה, הוא לא רוצה להגיד, שלא יגיד, אני לא
יכול ללחוץ עליו או משהו.