אתה,
אתה שאליו אני כבר לא מתגעגעת. אתה שעליו אני כבר לא חושבת כל
יום, כל שעה, כל דקה וכל שניה.

הימים כבר חלפו ילד. מזה שישה חודשים שאתה לא איתי, איתנו.
מזה שישה חודשים שלא עברתי אפילו לילה אחד של שינה רצופה
ותמימה בלי לבכות.
מזה חמישה חודשים שאני לא מפסיקה להביט בתמונתך , בפנייך
הקורנות, המחייכות.
מזה ארבעה חודשים שיש בי אומץ לחזור ולבקר אותך כל יום בעיר
השיש.
מזה שלושה חודשים שמוכרת הפרחים בחנות מתחת לבית שלך מביאה
ורדים לבנים בידיוק כמו שאהבת, רק בשבילי, רק בשביל שאני אקנה
ואניח לך אותם על הבטון הזה. הבטון שמכסה את עינייך הכבויות.
מזה חודשיים שאני ממלאה את התפקיד שפעם היה שלך במועצת
התלמידים בבית הספר.
מזה חודש שאני עורכת את עיתון בית הספר במקומך.
מזה שבוע שאני כבר לא מדברת אלייך בלילות.

ורק הלילה, הלילה החלטתי לומר לך הכל. כל מה שעצרתי בפנים כל
כך הרבה זמן. כל מה שאני כל כך משתדלת להסתיר, כל כך מדחיקה.
כל מה שאני לא מסוגלת לומר לאיש, אפילו לא למעיין... כל מה
שלוחץ לי על הלב, על הנפש. כל מה שמאיים להתפוצץ בכל רגע...

אני חיה עם זה. עם הכאב התמידי. מן סלעים כאלה שיושבים בחזה
ומקשים על הנשימה. הכאב הופך להיות כאב פיזי כשאני מעבדת אותו
לשריטות ולחתכים בידיים, ברגליים. אני חושבת על ללכת מפה,
ולעבור אלייך. כולם מספרים שבטח טוב לך להיות מלאך שם בעדן,
ושבטוח נכנסת לשם בלי בעיות. אולי אפילו הייתה לך פרוטקציה
מאלוהים. מה אתה אומר, תסתדר גם לי ?
עבר כל כך הרבה בחצי שנה הזאת שאתה כבר לא כאן איתי... שאין לי
למי להתקשר בשעות מטורפות רק כדי לספר חלום או מחשבה, ושאין לי
מי שיכתוב לי מכתבים ויצייר ציורים, ושישאיר לי סוכריות בתיבת
דואר.

זה חוזר לי בלילה, אנשים שחושבים שהם חכמים קוראים לזה פלאש
באק.. כמו שאמרת שקורה לך תמיד כשאתה חושב על אבא שלך מרביץ
לך.
אני רואה אותי מסובבת את מנעול הדלת וצועדת באיטיות לעברך. כבר
יודעת מה עוללת לעצמך. מריחה את ריח הדם באפי. פותחת בשקט את
דלת האמבטיה, מפחדת להציץ. מפחדת מהאמת.
על הרצפה זרוק סכין גילוח גאול בדם, לצד קלף טארוט - זה שמסמל
מוות. בבת אחת אני צועדת ומסיטה את הווילון שמכסה את האמבטיה.
אתה שוכב שם, בתוך שלולית הדם שפעם היה בתוכך... ואני? לא
יכולה לבכות. לא מצליחה. לא מסוגלת... רק עומדת ומביטה בך
בשתיקה.


שתיקה.
עיניי חלולות וריקות מהבעה.
שתיקה.