לפעמים השנאה שלי גדולה מגופי
גדולה מכל המדיטציות
גדולה יותר מכל הקורבנות שהיא ממיתה בדרכה

לפעמים הפחד שלי אורב לי באור
אצבעות דביקות אוחזות בי
לא לקום לא לישון לא להיות

לפעמים ההרס שלי מגחך אלי בשיניים מרקיבות
מרים את ראשי הכרות
שותה את מהותי
שפתיו מדגדגות את מצחי

העצמי השקוף שלי בוכה בשמש
לפעמים מנגב דמעה
לפעמים צוחק
לפעמים מצייר לו שמיים אחרים
זרים

יום אחד בדימיון יהיה פה שקט
שלווה מדומה של רחש גלים
האם אהיה שם להקשיב
ללב שקפא מזמן

לב חצוב בגרניט מלוכלך
אולי לא רציתי בו מעולם
ועדיין קבלתי אותו עטוף בבד מוסלין
נוטף דם וטנופת

יום אחד בדימיון אני אנגן את התו
שיתן לי אושר
תו קטן
שלי
או של אחת שלא פחדה מעולם