במהלך השבועות התכנסו מעגלי שיחותינו יותר ויותר פנימה. שיחות
פונקציונאליות מצאו דרכן לשיחות חולין, עברו מטמורפוזה
לאנקדוטות משעשעות, והתפתחו לפינג-פונג אידיאולוגי חריף. ה"אני
מאמין" נפרש אל מול ה"את מאמינה" בעמדות מנוגדות אך משלימות.
המסדרונות והקפיטריות בהם דיברנו הפכו לפאבים ובתי קפה, לבתי
דירות, שלי, שלה. יישובים על הספה בביתה החלנו לחדור למרחבים
הפרטיים ביותר.
פצעי אהבת הנעורים שלי הגלידו עוד שנים קודם לכן. הצלקות נעלמו
בתוך הסוואה של עור מחוספס מחיכוכים חסרי פשרות עם המציאות.
היא, לעומת זאת, הייתה פצע פתוח, כזה שעורר בי דחף לשלוח את
ידי לתוכו, ללכוד את העורק המדמם באצבעותיי, לתפור, לחבוש,
לרפא.
הבנתי, ידעתי, הייתי מסוגל.
"אחרי שנפרדתי מדורון, שלושה חודשים לא קמתי," סיפרה לי, עיניה
הגדולות מרצדות בין עיני למאפרה המתמלאת, לנוף הלילה שנשקף
מחלונה הפתוח, לפינות החדר אליהם חשקה לברוח, "וכשקמתי, התחלתי
לעשות שטויות. כל פעם הכרתי מישהו וחיפשתי בו נחמה. הדבר שאני
הכי זוכרת מהתקופה המחורבנת הזאת זה את נעימת הפתיחה של 'שתיקת
הכבישים'".
גבה מורמת שברה את המבט המבין שמיקדתי בה מאז הצהריים.
"לא הייתי מסוגלת לישון אחר-כך, הייתי מתעוררת, יושבת לבד
ושומעת רדיו. אלוהים, כמה שאני שונאת את התכנית הזאת!",
הסבירה, וחיוך קטן ומריר עלה על פניה.
ידי נשלחה כמו מעצמה אל הלחי המתרוממת בקצה החיוך. מלטפת,
מחליקה שיער, אוחזת בעורף, מקרבת.
תקופה ארוכה הסתיימה עבורי אותו לילה. תקופה ארוכה של חיפושים.
לילות של שקרים ונשיקות אלכוהוליות, ובקרים של השכמות בחדרים
זרים, עם אגו מרוצה ונפש מאוכזבת. באותו לילה חוויתי קדושה לא
דתית, ראיתי יופי שאינו קשור לאסתטיקה, חשתי כאב מלטף. באותו
לילה, במיטתה, חבקתי אוצר.
התעוררתי זמן מה מאוחר יותר, חובק לא כלום המונח לצידי.
מחדר האורחים בו ישבנו, היה זה קולו של הרדיו שהעיר אותי.