במנוסתי ממך
לא מצאתי את האומץ לרוץ
גררתי רגליי בחולשה
ובשל סטיגמה חברתית
נשארתי...
החזקתי את תמונתך בתודעה
מדמיינת אותה נשברת לרסיסים,
כוח רצוני פועל כפטיש נגד זכוכית
המאמץ חישל אותי
ושוב פתחתי במנוסה
אך כפיתי על עצמי לא לרוץ,
אם ארוץ,
אנשים יבחינו בי,
יתהו וישאלו שאלות..
יהיה זה חיוני להשתלב,
להתמזג, לא לעשות דבר
כדי למשוך תשומת לב
אך גם בעודי פוקדת על עצמי
לא להיראות שונה.
ללכת באותם צעדים כמו כולם
לנשום באורח אטי ויציב,
גם אז האוויר נחסם בריאותי,
ובלטתי...