אני לא אשכח אותה ביום ההולדת הקודם שלי. גבוהה כזו. לבנה,
מתוקה כמו סוכר נקי. חיננית ומושלמת, במלמלותיה הורודות. שקטה.
זורחת ממש כמו כוכבנית קולנוע, אבל כה בתולית. חיכיתי לה שנה
שלמה ובסוף הגיעה עירומה, קצת לחוצה לקראת יום הבוחר שלה.
רציתי להרגיע, ללחוש מילות אהבה ועידוד. ניסיתי ללטף והיא
הייתה קרה כמו קרח. ביתרתי אותה לתריסר חתיכות בקופיץ חד. קצת
לא מתאים לאווירה החגיגית ואפילו לועג, אבל האורחים חיכו.
הצגתי אותה על מגש של כסף. כולם חטפו חתיכה. היה ניכר שמשוש
ליבי ערבה לחיכם. חברה שלי טעמה וליקקה את השפתיים.
לי לא היה תאבון באותו היום. בימי הולדת אני תמיד מרגיש קצת
כבד, עמוס בציפיות שלהם. רגע לפני שאכלו, נתנו לי לכבות את
הנרות הדולקים באור יקרות. ככל שעוברות השנים, האסטמה מחמירה
והנרות מתווספים. לקחתי נשימה עמוקה והשתעלתי על הנרות. זה היה
הרגע היחיד שהייתי לבד באותו היום. הרגע זיכך במעט את תחושת
המועקה, למרות המוני העיניים שננעצו בי.
אני מביע משאלה על בסיס יום יומי וגם הפעם לא ויתרתי על
ההזדמנות. מאחר וזו משאלת יום ההולדת מיוחדת, לא דיווחתי עליה
לרשויות מס משאלות. יש כאלה שנוטים לדווח לפקיד השומה האיזורי
שלהם, אבל זו באמת הייתה משאלה שהעדפתי לשמור לעצמי. בסך הכל
ביקשתי לזכור את החודשיים האחרונים, כאילו נשארתי עם החברה
הקודמת... וגם, אם אפשר, לחגוג איתה את יום חגי. לא נראה לי
שזו הוצאה מוכרת ממס, אפילו לצרכי זוגיות. בסוף היום, נשארתי
עם ערימה של מתנות ומגש עם מעט קצפת. אני חושב שהייתי מוותר על
הכל בזמנו, רק בשביל לדעת שלא טעיתי במשאלה של השנה שעברה
ושאכן תתגשם. העברתי כמה לילות לבנים במהלך אותה שנה, חושב
שבניתי כבר סיום אחר לקשר, בראש. לא משנה איזה תסריט ניגנתי,
בסוף נשארתי ממורמר ועם מחשבות שניות בנושא.
השנה ייחלתי למצלמה דיגיטלית. לפחות לא יהיו לי ספקות. |