כמה אלכוהול הופך בן אדם לאלכוהוליסט?
שני ליטר ביום? שלושה? ארבעה?
יועצת מייעצת לי לחזור בספטמבר.
אני אומר לה 'בסדר' למרות שאני לא מבין למה אני מתכוון.

אני מקנא בה, היא הרי יועצת וזה נשמע מאד תכליתי.
מעניין כמה עצות צריך להציע בשביל להיות יועץ, מעניין אם זה
תלוי באיכות של ההצעות, מעניין מי סופר את כל ההצעות האלה
ומחליט אם הבן אדם הציע כבר מספיק הצעות בשביל להפוך ליועץ?
אולי אנשים מחליטים בשביל עצמם? יכול להיות שהיא החליטה בשביל
עצמה שלמשל מאה ועשרים הצעות זה מספיק בשביל להפוך ליועצת, אבל
אז אי אפשר לדעת, אולי היא הציעה רק חמישים הצעות והתעייפה,
שקרה לכולם והכריזה על עצמה יועצת למרות נסיונה הקצר.
אולי היא למדה באיזה בית ספר פרטי ליעוץ, אולי באיזה קורס
באוניברסיטה הפתוחה, אולי במשרד העבודה מחלקים כאלה עבודות לכל
מיני אנשים שאוהבים לתת עצות, מעניין כמה כסף היא מרוויחה,
מעניין אם יש לה חוש הומור, אם היא צוחקת על כל העולם אחרי
הקומבינה הזאת שהיא עשתה, השקרנית הזאת, העייפה, מחלקת עצות
משונות ואומרת לכולם לחזור בספטמבר, או שלא לחזור בכלל.
זאת לא הפעם הראשונה שאני מנסה ולא מתקבל למוסד גמילה.
אני כנראה לא מספיק אלכוהוליסט. כנראה לא השתדלתי מספיק, אולי
זאת העצלות הזאת שבי, אולי בעיה של חוסר ריכוז, אין לי מושג,
אבל בסוף איך שהוא אני תמיד חוזר לאותה נקודה זקנה, שחורה
וקטנה. נקודה דביקה על שפל המדרגה.
אני מחליט לתפוס את עצמי בידיים וללכת לבר הראשון שאמצא, אסור
לי להתייאש,
אני חייב לנצל את כל הפוטנציאל המבוזבז, לנצל את הזמן ולהתקדם
הלאה, להתחיל מיד ולצאת לפנסיה בהזדמנות הראשונה.
'אלטרנטיבה' זה השם של הפאב שאני מוצא, אני מתיישב על הבר,
מחטט בכיס ולא מוצא שום דבר, ברמן צעיר בבגדים אלטרנטיביים
זורק אליי מבטים אלטרנטיביים. תקליטן אלטרנטיבי מחליף תקליט
בתקליט אלטרנטיבי אלטרנטיבי.
בחורה צעירה מתיישבת על הבר ואני מתאהב בקרלסברג שהיא מזמינה.
אני מחטט בכיס אחר ולא מוצא שום דבר, מבקש מהברמן סיגריה אבל
הוא מתעלם מהבקשה.
אני מחכה. כמה זמן בן אדם צריך לחכות בשביל להפוך לסובלני?
שעות? שנים?
כמה זמן צריך לחכות בשביל להפוך לבטלן? שעות? שנים?
איך אפשר לדעת מתי הופך בן אדם מסובלני לבטלן? מה ההבדל
ביניהם? שניות? דקות?
הבדל של שניות בין זה לזה? אז מה זה כבר משנה?
הבחורה מדברת עם כל מיני אנשים אלטרנטיביים והבירה שלי על ידה,
מתחממת ומזדקנת,
התקליטן משפשף את התקליט שלו על הפטיפון וצמרמורת מעוותת לי את
הפנים, מתחשק לי לשבור לו אותו על הראש. בחור אחד שחסרים לו
רחמים וייסורי מצפון יוצא מהפאב בצעדים מהירים, נוטש מאחוריו
מרגריטה קפואה שגוססת על חצי כוס גדולה בצד השני של הבר, אני
ממהר להציל אותה אל תוך הצמאון שלי, להראות לה שצריכים אותה,
שמעריכים אפילו אותה, למרות שהיא כבר לא קלאסה, מרגריטה
שמכבדים אותה, שזוכרים אותה. אבל ברגע האחרון שלפני הגאולה,
שלי ושלה, הברמן תופס את מרגריטה ומשליך אותה לכיור באכזריות,
הוא מביט בי ומאכיל אותי בפנים חמוצות כאלו שכבר עולה לי ליחה
בגרון, את הכוס מצד שני הוא מנקה ביסודיות ומנגב בבד יבש, הוא
מניח אותה בעדינות על איזה מעמד מהודר כאילו היא איזו תינוקת
ששיחקה בבוץ, כאילו היא שווה יותר מזאת שעכשיו נופחת את נשמתה
ונעלמת ביחד עם מי ברז אל הביוב, אל הסוף, אל העולם הבא שכל
קיומו הוא רק השערה...
אני חוזר למקום שלי ומתאבל. הבחורה על הבר זורקת חצי סיגריה על
מאפרה נקייה
אני מנסה לקחת אותה אבל הברמן הרוצח הזה, פדופיל של כוסות,
מחייך ומרוקן את המאפרה לתוך פח אשפה קטן.
כאבים וזיעה מתחילים להתגלגל ולבעוט בי מבחוץ ומבפנים, הרגליים
שלי רועדות ואני מייצב אותן עם כפות הידיים המזיעות, אבל גם הן
מתחילות לרעוד, אני אוחז איתן בחוזקה את קצוות הכיסא, הכתפיים
שלי לא עומדות בעומס ומתחילות לרעוד גם הן, אחריהן הזרועות,
כפות הידיים, הכיסא ושוב הרגליים, אני מנסה לייצב אותן ועכשיו
אחת בשנייה, מנסה לשלב עקב בעקב והלחץ עובר לפנים המתאמצות,
רעידות בין שפה עליונה לשפה תחתונה, אני לוחץ את הלסתות אחת
בשנייה עד שהגב התחתון מתעקל במין צורה כעורה ואחריו הגב
העליון באלכסון בכיוון היציאה.
אני חוטף את הקרלסברג שליד הבחורה ומרים אותו בזווית אל תוך
הנשמה שלי הצמאה אבל הברמן, ברגע האחרון שלפני הגאולה, דוחף
אותי בשתי ידיו, אני והבקבוק נופלים ונשברים על הרצפה.
כמה פעמים בן אדם צריך להשבר בשביל סוף סוף להיות שבור?
אני עדיין לא שבור? כמה עזרה בן אדם צריך בשביל לקבל אותה?
למה קיבלתי כזה עונש? אולי נהנתי יותר מידי בחיים והפכתי להיות
נהנתן?
אולי בגלל זה מענישים אותי? אבל מי סופר את ההנאות שלי בחיים?
אולי הוא טועה וחסרה לי עדיין איזו הנאה אחת או שתיים?
אזרחים שמתחשבים בזכויות הצרכן זורקים אותי החוצה מעבר לכביש
קטן, על המדרכה.
אני מנסה לשלוח את הידיים שלי אל מעל הראש בשביל ליישר את הגב
המעוות שלי, הרגליים שלי נתקעות בקיר ומסובבות אותי סיבוב אחד
שלם ימינה ואז עוד סיבוב אחד שמאלה, הבטן שלי רועדת ומכאיבה
לי, אני מנסה לגעת בה אבל הידיים שלי נחבטות בחוזקה על החזה
שלי ואני מקיא נוזל לבן. אני מרים את הראש בשביל להקיא לצדדים
אבל הרגליים שלי דוחפות אותי מהקיר לרצפה והראש שלי נתקע
בזווית הפוכה על שפת המדרכה. אני משתדל לדחוף את עצמי מהצד עם
יד אחת בשביל להתהפך, אבל היא מצטלבת עם היד השנייה ושתיהן
ביחד לוחצות לי על הגרון, אני מנער את הראש שלי בשביל להשתחרר
מהחניקה והידיים המתעוותות שלי נלחצות לי על הפה ודוחפות לי
קיא לתוך האף. אני משתדל לנשום אבל אני לא ממש מצליח, אולי זאת
העצלות שבי, אולי בעיה של חוסר ריכוז, אין לי מושג, אני דווקא
זוכר איך היועצת בבית ספר אמרה לי שאני מפוצץ בפוטנציאל...
שני בקבוקי וודקה אבסולוט רוקדים סלסה מעל הראש שלי, ואני מבין
שזהו זה, באו לקחת אותי, הם מהדקים את עצמם בתוך האצבעות שלי,
בקבוק בכל יד ונושאים אותי איתם מהמדרכה, גבוה אל השמיים. אני
שואל את הבקבוקים המעופפים מה התאריך אבל הם לא עונים, אני
חושב על ההבדל בין חיים למוות, שני צדדים של כביש קטן, מדרכה
ואלטרנטיבה מסריחה, צד אחד של חודש לא מוגדר ובצד השני ספטמבר
אחד מופלא. תוך כדי תעופה אני מנסה לסובב פקק של בקבוק אחד ביד
אחת אבל הוא סגור חזק מידי, אני עוזב את הבקבוק השני בשביל
להשתמש ביד השנייה והוא נופל וכנראה נשבר על האדמה, אני משחרר
את הפקק של הבקבוק שנותר לי ביד ומסובב אותו אליי בזווית אל
תוך הנשמה שלי הצמאה, אבל הוודקה מתעופפת לה ברוח הקרה, הבקבוק
הריק מאבד תאוצה ואנחנו נופלים ונשברים על הרצפה, נדמה לי
שברחוב ארלוזורוב.
אני מנסה להיזכר באיזה חודש אני נמצא, מעדיף להיות בתוך איזה
חודש מוזר, מאשר להיות בתוך המצב שבו אני נמצא, אני משתדל
למצוא איזו פרצה בין כל הקיא, הוודקה והזיעה בשביל להכניס
נשימה אחת קטנה שתספיק לי עד ספטמבר, אולי אצליח להחזיק את
עצמי בחיים עד ספטמבר, אולי עד אוגוסט.