רבקה אומרת שהכדורים גורמים לה לתופעות לוואי, לכן היא מפסיקה
ליטול אותם מדי פעם. כשזה קורה היא מגיעה לכאן ונשארת לזמן מה,
עניין של איזון חומרים כימיים במוח. כולנו יוצאים מאיזון
לפעמים. חיים מכסה את העיניים כי קשה לו לראות אנשים שלובשים
בגדים כהים. כולנו מכסים את העיניים מפני דברים שקשה לנו
לראות. חיים נמצא כאן כבר יותר משנה, אותו עדיין לא הצליחו
לאזן. גם אילו היה מתאים לשחרור לא היה לו לאן ללכת, כאן יש לו
לפחות קורת גג. שרה מהדקת מטפחת פרחונית ישנה על האוזניים ,
מנסה למנוע מהקולות לצאת החוצה. כולנו שומעים לפעמים קולות,
לכל אחד נדמה לפעמים שמדברים עליו, והבדיחה שסיפרו בדקה שהוא
נכנס לחדר היתה על חשבונו. יעל אומרת שהיא מרגישה מצוין והיא
בכלל לא מבינה מה היא עושה כאן. "ההורים שלי משקרים לכם," היא
אומרת. "נמאס להם ממני בבית, והם החליטו לזרוק אותי כאן." מי
מאיתנו לא חטא לפחות פעם אחת בפיתוח תיאוריות ומתן הסברים
אודות אירועים שקרו לו? אסף בוכה ומספר לכולם על כישלונות, על
פיטורין, על ריקנות, על חיים נטולי תקווה, על תוכניות עתידיות
לסיים את גלגולו הנוכחי בעולם. אתה מזדהה. מנסה ללכוד מבטים של
עוד אנשים, מברר אם אתה היחיד.

אחת לשבוע מתכנסת המחלקה על יושביה, צוות ומטופלים כאחד.
ארבעים וחמש דקות נכספות בהן ראש המחלקה מתפנה מעיסוקיו ומנחה
את הקבוצה. בליל פרצופים במעגל. חלקם מוכרים לך, אחרים לא.
ראית כבר הרבה רבקות, שרות ויעלות. אתה אדיש לתכנים, יכול
לדקלם אותם בעל פה. פיתחת יכולת להדוף מילים ומחשבות לא
רצויות. היית חייב. אי אפשר לשרוד כאן אחרת. אפשר להשתגע רק
מלחפש בעצמך את כל הסימפטומים שאתה מכיר מאחרים. ובכל זאת,
תמיד יש איזה אסף שמצליח למצוא את החריצים בין פיסת שפיות אחת
לאחרת. מנהל המחלקה מהסה את שטף הדיבור הזה, רק חסר לו שמישהו
יקבל רעיונות בתוך שטח בית החולים. מאוחר מדי. המילים של אסף
חודרות את מעטה הכלום הקיומי שלך, מגדירות את כל מה שגם אתה
הרגשת. כל מה שגם אתה  רצית, אבל לא הצלחת, לומר. הוא מסתנן
פנימה, שועט וצורב בנשמתך. אתה מנסה לנהל איתו מאבק הוגן , אבל
אין עם מי לדבר. הוא מתביית על שריר הלב. פולסים מואצים
משתגרים אל המוח. נדמה לך שאתה לא בצד הנכון של הסורגים. עניין
של מזל, זה הכל. אתה מסלק במהירות את המחשבה. אסור שמישהו
יבחין. עכשיו אתה לא רק דכאוני, אלא גם פרנואיד. לא, אין לך
זמן לחשוב על זה. יש עבודה שצריכה להיעשות, יש אנשים שעליך
לפגוש, לאבחן, לכתוב מרשמים. ובכלל, מוטב לך שלא תחשוב.